הסיפור של ברנדי, את ואני על הטרסה

כשקים הציעה לי לבוא להופעה של ברנדי קרלייל, אמרתי לא. בקושי הכרתי את ברנדי קרלייל אבל למען האמת, גם בקושי הכרתי את קים. לקח לי זמן להבין שהזמרת הזאת ששרה את השיר שהיא הקדישה לי, אולי בדייט השלישי (כן, זזנו מהר) היא אותה אחת ששמעתי את השם שלה המון פעמים אצל גלנן, בסוף כל פרק בפודקאסט שלה. אני כל הזמן אומרת שאני צריכה חזרות בשביל להפנים ולזכור אבל לא הפנמתי ולא זכרתי. עבר לי מעל האזניים.

אמרתי לא כי זה היה עוד לפני שירדו המסכות ויכולנו לראות אחת לשניה את הפרצוף (באופן ציבורי, לא באופן פרטי) ובכלל לא יכולתי לתאר לי את עצמי בסביבה שמכילה יותר מקומץ אנשים. וכלכך שכחתי מה זה הופעה חיה באמפי, שהמחשבה על זה לבדה גרמה לי להצפה חושית ולרצון השתבללות.
אז אמרתי לא. תיהני לך עם החברות שלך מעבר לגבול, כאילו שיתנו לך לחצות את הגבול, כבר שנים שאי אפשר.

את השיר ההוא (שאגב, הוידאו שבקישור הוא מההופעה בה היינו) שמעתי עשרות, על מי אני עובדת, מאות פעמים. כי אהבה ואובססיה זה שילוב נפוץ. ומתישהו ברנדי התארחה אצל גלנן (Glennon Doyle – We can do hard things), לבד (פרק 76, מרץ שנה זו) לשיחה על מוזיקה, ובדאבל דייט עם אישתה (הפרק העוקב) לשיחה על כל היתר. זאת היתה חגיגה של מבטאים כי זוגתה היא יבוא מאנגליה וברנדי, על אף שגדלה במדינת וושינגטון, זאת למדתי להפתעתי היום, מחזיקה במבטא דרומי. מין פלא שכזה. שיחה כנה, טובלת באהבה צלולה ודביקה. כמובן שהתאהבתי בה. אבל לקח לי עוד כמה חודשים לברר אם יש כרטיס פנוי גם בשבילי. לפעמים אני כל כך איטית.

ההופעה היתה במוצ״ש, לפיכך השכמנו קום בשבת ויצאנו מהבית בשעה הלא הגיונית שמונה וחצי בבוקר.
הגבול נמצא כעשר דקות נסיעה מהבית שלה. נח מאוד. במעבר הגבול הברנש האמריקאי מביט בדרכונים שלנו ושואל את השאלה הקבועה: איפה זה בית בשבילכן?
זאת הדרך שלו לשאול איפה מגורי הקבע אבל אם חושבות על זה – זאת שאלה ממש טעונה.
בזמן שהוא שאל חייכתי וחשבתי לעצמי – איפה שהיא. אבל ידעתי שלא מתחכמות עם קציני גבול אז אמרנו לו את שמות הישובים שלנו והוא הנהן ושלח אותנו לדרכנו.

היו לנו בערך ארבע או ארבע וחצי שעות נסיעה. הרשינו לסירי לקחת אותנו במסלול עוקף העיר הגדולה ספוקן וזכינו בדרך מרהיבה שבמרהיבות. ההתחלה היתה סטנדרטית, שזה אומר תצורת הנוף היפהפיה של האזור שלנו. הרים ויערות ומים. אבל מהר מאוד התברר שבחרו לשים את הגבול איפה שכל ההרים הגבוהים והעמקים הצרים הופכים לגבעות מתגלגלות עם נחלים ואגמים ואז למישורי עד, עם המון שמיים מאופק עד אופק עם תועפות עננים לבנים מנקדים את השמים לכל כיוון אפשרי. שדות ענק בגוונים שונים של ירוק. מרחיב לב ומשובב עין.

ואז זה הפך למדבר שטוח למדי, עם חקלאות ומערכות השקיה שהזכירו לי את האוקנגן.
ואז

זה הפך למדבר של ממש. עם הרים יבשים ועמודים כמו עמודי שלמה אבל בשחור. וכל הזמן – נהר קולומביה ושלוחותיו לצדנו. לפעמים היו שם אגמים קטנים עם איים של אבן בצבעים שונים. זה היה עוצר נשימה ומפתיע. לא ידעתי שכל זה נמצא שם.

בדרך עברנו ליד העיר קולי, שהזכירה לי שהיינו פה באזור כשטל היה תינוק, בטיול שנתי של הגנון של קשת. היינו בסכר שנושא את אותו השם. לא הלכנו לבדוק מה שלום הסכר וגם לא סטינו מהדרך כדי לבדוק את המפל היבש המפורסם (בן שלוש עשרה אלף שנים? לאנה הסבירה לנו אחר כך בהתלהבות עליו. לאנה מתלהבת מתצורות גיאולוגיות. לאנה מתלהבת מהרבה דברים. לאנה היא צרור של שמחה עטוף בבגדים). כאילו, מה הקטע עם מפל יבש? כל הכיף במפל זה המיים.

התכנון היה ללכת להופעה עם לאנה ו-ואל. שתיהן יצאו לאזור יום קודם כדי לבדוק איזה פארק והיו אחרי לילה באתר קמפינג יפהפה, בדרך לאתר בו נישן הלילה. כל החבורה שמחה להשאיר מאחור ילדים ולצאת לחגוג. מה שמקובל זה שבשביל לחגוג יש צורך בשינוי מצב תודעתי ומקובל להשיג את זה בעזרת אלכוהול, שהוא חוקי כבר שנים, או בעזרת גראס שהוא חוקי גם בפרובינצית המוצא, וגם במדינת היעד אבל אסור להעביר אותו את הגבול. אז בדרך, במקום שנקרא אפרתה, כך שלמעשה אני יכולה להגיד שעצרנו בדרך אפרתה, עצרנו בחנות פוט וזה היה לי ביקור ראשון ואני חייבת לציין שזה משעמם תחת אם את לא קונה שומדבר עבור עצמך. אז התמרחתי על קים בזמן שהיא עיינה בתפריט, מה שגרם למוכרת להסתכל עלינו ולשאול בחיוך: אתן בדרך להופעה?
הייתי אומרת שעשתה לנו פרופיילינג…
כחלק מהשירות היא אמרה לנו שאמנם זה חומר חוקי (היום את יכולה לקנות גו׳יינט מגולגל במבחנה קטנה מפלסטיק, עם ציון ערכים תזונתיים ואחוז של משהו. אולי של THC?) אבל בשער האמפי אם יראו בכלינו חמרי עישון – לא יתנו לנו להכניס. אז עדיף שנחביא בחזיה. זה מה שכולן עושות. (לא שאלתי מה עושים מי שלא לובשים חזיה).

אחרי אפרתה, בתוך, בתוך כל המדבר הזה (איזו נחמה!) עברנו ליד אגם סבון. לא ממציאה, הרבה מקומות מוזרים עברנו. בדרך חזרה עברנו בישוב קטן שקוראים לו אורז. לא יודעת מה קשור אורז לאזור הזה, הניחוש שלי, שקולע יפה בתשעים אחוז מהמקרים, זה שהמקום קרוי על שם גבר לבן כלשהו. הרבה עיירות קטנות עברנו, מין שיץ-קריק, אבל באמריקאית ויותר קטן. ממש, יישובי מצמוץ – מצמצת ופספסת את היישוב. לפעמים יש שם תחנת דלק, לפעמים חנות סירות, בחלק אפשר ממש להשיג קפה (מימי, עם גיל לא ידוע). אז אגם סבון – Soap Lake
ואיך שנגמר האגם מתחילה עיירה, גדולה, עצומה. ברמה של שתי מסעדות ובית ספר (אני מנחשת?). לא התאפקתי עכשיו והלכתי לבדוק. יש בה כ1700 תושבות ותושבים והיא ידועה במימיה המרפאים.
איך קוראים לעיירה ששוכנת בצמוד לאגם סבון?
כמה קיוויתי שיקראו לה Soap Lake City (אני יודעת שסיטי זה שם שקצת גדול עליה אבל אישה יכולה לחלום).
קיצור, אכזבה. לעיירה קוראים אגם סבון. שזה כמו קיבוץ עין גדי אבל עם יותר קצף.

אתר הקמפינג היה ממוקם בתוך כל היופי הזה של צוקים נושקים למים אבל אם הסתכלת לצד השני, למקום ממנו באת, ראית מה שנראה לי כמו שכונה שהיא תצורה גיאומטרית הדוקה, בתים בגוונים שמשתלבים יפה בסלע, כולם זהים, כאילו נוצקו בחותכן עוגיות. נשמע יפה אבל זה מכוער שאין לתאר וכל כאב העיניים הזה במרחק ניכר מציויליזציה. זאת אומרת שמחד הכל צפוף ומצד שני אין הטבות של עיר (מרכז קניות וכד׳). קמפינג אורבאני משהו. אבל באמת, אם את מקפידה לא להסתכל אחורה ולמרוח על עצמך אלתוש – את בגן עדן. עזבי אלתוש, שימי אותי לצדך, אף יתוש לא יבוא אליך, כולם אצלי.

ויש שם קוד פתיחה למחסום שבכניסה והוא 1951 וכמה שניסינו לא מצאנו שום אירוע משמעותי שקפץ לנו מהשנה הזאת. לשירותי הנשים קוד הכניסה הוא 1994. שוב, לא מצאנו אבל כשפרשנו את הבעיה סביב השולחן בפורום ארבע האמהות (פגישה ראשונה. בCrescent Bar ייסדנו וכו׳) ואל אמרה – זאת השנה בה התגרשתי. ומאז בכל פעם שהיה לנו פיפי ולא זכרנו את הקוד, מייד חשבנו על ואל ועל השנה בה היא התגרשה ויכולנו להיכנס.

לאנה כבר הרימה אוהל ולוואל יש ואן עם מטבחון ומיטה בגג. לקים ולי יש את הואן שלי וזה יהיה נסיון ראשון לישון באוטו. קניתי אלק-מזרון (ספוג בגודל של מזרון קווין במחיר מופקע, אפילו בלי כיסוי) והתכנית היא לדחוף את הכסאות שבאמצע הכי קדימה שאפשר ולפרוש מזרון. אם זה יעבוד אז זה פותח פתח לשנת שטח שכוללת אותי. אני לא אוהבת לישון באוהל, בין אם זה בגלל שיש חיות טרף, או נחש ארסי (איפה שנישן הלילה, בשלב הזה לא ידעתי על הנחש ורק ברנדי שסיפרה בהתלהבות על פגישה מוקדמת יותר עם נחש כזה הביאה לידיעתי. מה אני אגיד, לפעמים עדיף לא לדעת). אני גם לא אוהבת להקים ולקפל אוהל ולפרוש מזרני מתנפחים וכאבי ראש כיוצאים בזה. בקצרה – אני לא אוהבת להתכלב.
היו לנו סידורי שינה נפרדים כמו שנהוג בגילנו. כי אנחנו נוחרות ונופחות וצריכות את הפרטיות שלנו.

הקונצרט עצמו מתרחש באמפיתאטרון שנקרא the Gorge, אי שם במדינת וושינגטון ליד העיירה ג׳ורג׳. כן, זה גורג׳ ליד ג׳ורג׳. ולמה קוראים להם ככה? אני אנחש (לא מספיק חשוב לי בשביל לבדוק) שהעיירה קרויה על שם ג׳ורג׳ וושינגטון (כן כן, זה מהסטייט) ואם לא אז זה בטח על שם איזה גבר לבן אחר. משעמם פה. אבל גורג׳, זה יותר מעניין. האמפי נמצא מול תצורה גיאולוגית בשם הזה. זה היה מונח חדש לי. הכרתי אותו בשמו האחר – קניון.
מאחורי האמפי יש קניון מעלף, עם כל ההרים והמים שהזכרתי כבר כמה פעמים בפוסט הזה. ככה, לרוחב, מול הפרצוף שלך, מאחורי הבמה. אתר מופעים כזה מרהיב בחיים לא ראיתי.
האתר המאמם הזה שנמצא בדיוק רב באמצע שומקום, בין לא-מכירה ללא-שמעתי-עליך, מביא אליו מופעים מעולים. והוא נמצא כחמש וחצי שעות מאיפה שאני גרה ובמרחק קטן מזה מוונקובר מה שאומר שזה יעד הופעות שחביב על קנדיות מדרום BC. בהנחה שאין מגיפה עולמית והגבול פתוח.

שכחתי מה זה אירוע המוני. לגמרי שכחתי. מאתר הקמפינג הסמוך, זה שבחרנו לא לישון בו כי הוא מועד למסיבות (ואנחנו מבכרות שינה על פני מסיבה, או על פני כל דבר אחר, אחרי חצות), נהר של אנשים פוסע בזרם יציב לכיוון האצטדיון. שדות על גבי שדות הם מגרשי חניה בשבילנו ובשביל הרבבות האחרות. אנשי צוות מנווטים אותנו בדייקנות למשבצת שהועידו עבורנו, הסדר נשמר ואני נושמת לרווחה – אנחנו בקצה. בצד. ליד השירותים. לא שאכפת לי מהשירותים, אכפת לי למצוא את האוטו באמצע הלילה.

עדיין מוקדם, ארבע וחצי כזה, השמש גבוהה בשמיים, אלו הימים הארוכים של השנה, וחם. כובעים על הראש, כיסאות מהסוג החוקי (הנמוך, כמו שהסבתות שלנו נהגו לקחת לים) תלויים על כתפינו, התיקים שלנו מלאים בכל מה שאנחנו עשויות להזדקק לו, מספריי יתושים (לא הזדקקנו. איזה יתוש יבוא פה בחום הזה), דרך קרם הגנה (מצרך חם) וכלה בטבליות נגד צרבת ובנק-אנרגיה להטענת הטלפונים. את הטלפון השארתי באוטו ואני רואה בזה צעד אמיץ. כי המונים.

התחלנו לצעוד במה שיתברר כמסע בן מיילים רבים, או לפחות קילומטר. היתה שם הליכה. ובדרך עברנו ליד צרורות של נשים ישובות ליד הרכב הפתוח שלהן ומתדלקות לפני ההופעה תוך צחקוקים רמים. יש דברים שקשה להחביא בחזיה.

אחרי כשבוע הליכה במדבר הגענו לשער ושם ראינו תזכורות לגבי המותר והאסור. קים אמרה לנו מראש שכלי אוכל צריכים להיות שקופי מכסה כדי שיוכלו לראות את התוכן בקלות. שבקבוקי מים צריכים להיות ריקים למילוי בפנים (המון תחנות מים. בלי תורים) או חתומים. קיצור, שלא נבריח פנימה וודקה. על גבי היה תרמיל דחוס בבקבוקי מים חצי מלאים שתכננתי לרוקן בכניסה (כנהוג בביטחון של שדה התעופה. אני חושבת. שכחתי מה זה טיסות) וגם ביגוד חם, אזניות ענקיות (תיכף הסבר), אוכל, כפכפים וכו׳. אנחנו קוראות את ההנחיות ומגלות שיש לנו שלושה תרמילים שלא עומדים בכללים. מתבוננות סביבנו וראות שכולן באו מוכנות, עם תיקים שקופים או סתם שקיות זבל (שקופות). הם רוצים לראות מה יש לך בתיק בלי להתאמץ. מה נעשה עכשיו?
הגענו עד כאן, להסתובב ולצעוד בחזרה ארבעים שנה במדבר אפשר בעוד חמש דקות אחרי ניסיון נפל. אנחנו ממשיכות אל השער. בשלב הזה הזרם דליל מספיק אבל ברור שהתיקים שלנו הם מחסום. אנחנו מתבקשות לחכות בצד.
האנשים בשערים הם גברים צעירים ויפים. אני לא עיוורת צבעים. אני מזהה מיד את ההבדל בינינו. לא יכולה למקם אותם בדיוק אבל ברור לי שאבותיהם היו על היבשת הזאת הרבה לפני שהמייפלאואר עגנה פה. תכל׳ס, הוא יכול לשלוח אותי בחזרה לאוטו. אני מציעה לרוקן את התיק והוא, רק רוצה שאתחפף ואתן לתור לזרום. הוא מציץ פנימה, שולף כמה פריטים באי נוחות גלויה לעין (כפכפים. זה לא שהיה לי שם דילדו) ואז אומר לי – סבבה. תיכנסי. אותו הסיפור עם התיקים של יתר בנות הקבוצה. וכך מצאתי את עצמי מצדו השני של השער, עם בקבוקי מים מלאים, ועם אותה התחושה שיש לי כשאני עוברת בביטחון בנתב״ג עם מים. עשו לי פה פרופיילינג והwhite privilege עמדה לצדי. או שמא היתה זאת הטבת-גיל-מבוגר כי ראו על הפרצוף שלנו שאנחנו לא הולכות לעשות בעיות. מקסימום להחביא ג׳ויינט בחזיה.

מה שהיה לי בראש להשוואה זה פארק הירקון. כוורת? שנות התשעים? אז זהו, שלא כלכך דומה. יש אזורים נפרדים במחירים שונים, כיסאות, אזור עמידה ממש ליד הבמה, אזור שנראה ממש יקר עם המון מקום ובר פרטי ואזור גדול מאוד שהוא המרוחק ביותר וכולו דשא. שם אנחנו.

ואל, שועלת מופעים ותיקה שמכירה את האצטדיון הזה לפני ולפנים, יצאה למשימה, חמושה בכיסא, תיק ועוד כמה חפצים שומרי מקום, והלכה לחפש לנו מקום טוב. ומצאה. אמנם היתה לנו גדר מול העיניים אבל זה היה המיקום הכי קרוב, ובאמצע, ועם טראסות כך שאלמנט העומק של החלקה שלנו היה נתון וקבוע ולנו נשאר רק להתפרש לרוחב, לתקוע יתד ולהתרווח. ברכות על ראשך ואל (ולא בפעם האחרונה). ואל מבוגרת ממני בעשר שנים. כשאני אגדל אני רוצה להיות כמו ואל.

עכשיו נשאר רק לחכות. להתבונן סביבנו, לראות פרצופים והתנהגויות, להתמקם רגשית, אחרי שהתמקמנו פיזית.

הרבה משפחות סביבנו, בעיקר אמהות עם ילדים. רובצות על שמיכות וכיסאות נמוכים, משחקות קלפים, מאכילות באוכל אצטדיונים. זאת היתה גם הכוונה שלנו, כשקמנו בבוקר, זרקנו כמה פריטי מזון לתיק לאכול בדרך והפטרנו ״נאכל ארוחת ערב שם, יהיה יקר, נקווה שלא יהיו תורים״. היו תורים. אוהו היו תורים, אבל אני מקדימה את המאוחר.

הכל הרגיש כמו כנס משפחתי של שמונה עשר אלף איש (את המספר עוד לא ידענו בשלב הזה של ההתבוננות. אבל זה הרגיש גדול). ולמה זה הרגיש כמו כנס משפחתי? כי כולם נראו כמונו. כולם נזקקו לקרם ההגנה שהביאה ואל. חמישים גוונים של ווזווז. וזה לא נגמר בצבע העור. זה היה גם סגנון ההתנהלות שתואם את מה שאני מכירה מהבית. משפחות רגועות ששותות בעיקר מים ונמרחות על הדשא תוך שמירה על המרחב האישי שלהם ושלי. עם אטמי אוזניים מסוגים שונים לטף (לעצמי הבאתי אוזניות מבטלות רעש. ביטול אקטיבי. אני חושבת שזה מנע בכי). אני יכולה להצהיר עד מחר שאני אוהבת לראות סביבי מגוון אבל לא יכולה להכחיש את תחושת הנינוחות שממלאת אותי כשסביבי יש העתקים שלי.

כן, היו שם צרור גברים עם גוונים כהים בעור. לכולם היה כרטיס צוות תלוי על הבגד.
אחר כך תסביר לי קים שסגנון המוזיקה של ברנדי, ביחד עם הקוויריות שלה, זאת הסיבה שזה הקהל.
כל יום אני לומדת משהו חדש.

בשמש הקופחת, בעוד צמד נשים עושות בדיקת סאונד בהרמוניות משובבות נפש, ואל ממצבת עצמה כאייקון ושולפת מהתיק, איך אקרא לזה, בר סלטים? ירקות זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם והיו שם ירקות תינוקים, ומלפפונים עם טעם, ופטה ישראלית (שככה יהיה לי טוב. זה בגללי?), וטפנד ופיסטוקים. פיסטוקים! בחיים לא שמתי פיסטוקים בסלט! וקערות לכולן וקרקרים ועוף, שיהיה חלבון. ״אויש, שכחתי את רוטב הבלסמי-תאנים!״. פתחה לנו שולחן, ואל, ועוברות האורח מביטות בהשתאות, קעריות עם אוכל פסטיבלים (צ׳יפס עם תופסות של נאצ׳ו?) בידיהן, וקריאות קנאה בגרונן.
זה מה שקורה כששמות ארבע אמהות ביחד (במיוחד אם אחת מהן היא ואל שעברה קודם ב TJ)האוכל יהיה טוב ויעורר קנאה והשתאות.

ראשונות, בשש (שמש גבוה בשמים, מעל כל ההרים והמים) עלו Lucious שהן תעלומה בעיני. התמונה שלהן באתר היא קצת צ׳אקי. משהו שירדוף אותי בחלומות קשים. על הבמה הן לבשו שמלות נצנצים ואיפור כבד (אפילו מהאזור של הכרטיסים הזולים יכולתי להבחין בזה) ונראו הכי כמו הדודות של החתן סרגיי, עם קלצ׳ניקוב בארנק. לא הבנתי את הקטע. והן שרות מאמם. ממש. קיצור, המיתוג שלהן קצת על העוקם.

אחריהן עלתה שרה מקלכלן. ואותה, אני מכירה. ממזמן ממש.
לפני כשלושים ומשהו שנים, קצת אחרי שגיליתי את קייט בוש, התאהבתי, והשקעתי עצמי במוזיקה נשית עם קולות גבוהים ורצוי גם פסנתר, ביום חול של כיתה י״א או י״ב, יובל זכה בקסטה של שרה מקלכלן באיזו הגרלה של מעריב לנוער. יש דברים שלא שוכחות. נראה לי שקניתי אותה ממנו בארבעה שקלים שזה מה שקסטה ריקה עלתה באותם הימים. יכול להיות שאני ממש טועה עם המחיר. מה שבטוח זה שמהעטיפה של הקסטה לבדה ידעתי שאוהב את מה שבפנים.

. וכמה שצדקתי. וכמה שאהבתי את שני האלבומים שאחרי. ואז איבדתי קשר. אבל את היסודות כבר הקמתי.
לא ידעתי שהיא עניין גדול בקנדה. שבזמן שהיא הממתק הסודי שלי שלעולם לא אשמע ברדיו, בקנדה היא סוג של ריטה. לא ידעתי שהקימה את ה Lilith Fair, לא שנערה אחת, ברנדי, בת 17, ילידת האזור אבל נשמעת מהדרום, היתה קהל במופע שלה בזה האצטדיון ממש וכמה עשורים קדימה היא תזמין את שרה להיות אורחת במופע אותו היא תוביל. היא תציג אותה לפני שהיא תתחיל את הסט שלה, תשתפך עם מחמאות מעריצות ותפנה את הבמה בהליכה לאחור תוך השתחוויות.
השירים של שרה מקלכלכן אכן מדכאים. כי כמו שהיא הסבירה – כשהיא שמחה היא לא בעניין של לכתוב על זה שירים. והקול שלה, אלוהי. וכשהיא עולה ועולה ועולה ואת מכירה את השיר ויודעת שיש עוד עליה שם ויש מצב שזה כבר מגיע לתדירויות של כלבים, היא מגיעה לשם והלסת שלך ברצפה ורוחך כל כך מרוממת.

בשמונה וחצי השמש שקעה מאחורי ההרים, שאת פסגותיהם ראינו ממקום מושבנו על צלע ההר, ופתאום ממצב גריל האתר הפך למצב מקרר.

כששרה מקלכלן סיימה, זה כבר היה שלוש שעות של מוזיקה בשמש הקופחת כך שכולן היו חמות. בכל מובן אפשרי. וכשהמוזיקה התנגנה ברקע בזמן שהבמה אורגנה לקראת ברנדי, מוזיקה שהיתה כולה על ידי נשים, הקהל שר ורקד. בהתלהבות.

לקח לי בערך ארבעה שירים לצאת מההלם ולהתחיל להפשיר, וכך פספסתי את השירים שאני הכי אוהבת. שזה לא נורא. היו שם שעתיים ורבע של קסם. הבחורה הזאת, יש לה ותק של מעל שני עשורים על הבמה, ועם האנשים איתם היא מופיעה (והם כולם גרים בשכנות, היא והנגנים שלה שקשורים אליה איכשהו בקשרי נישואין, ואישתה לשעבר ועוד כמה. הכל מוסבר בפרק של גלנן שהזכרתי קודם. שמיעה מומלצת!) ויש לה קול מאמם וכריזמה בטונות ואת שמחת החיים שלה אי אפשר לזייף כמו גם את הJoy שהשפריץ מכל תנועה ותו. היא שרה שירים שלה מעכשיו ומפעם, היא שרה דיויד בואי ורדיוהד. היא פירגנה על ימין ועל שמאל, מזמינה לבמה את הרוסיות מקודם, ואת שרה מקלכלן, ומישהי שלא הכרתי ומוסמרתי לאדמה כשהיא עלתה על הבמה והתחילה להשתולל על הגיטרה. Celisse קוראים לה.
על הבמה, מלבד הגיטרות שלה ושל הבחורים שלה, והמתופף ואיש כלי ההקשה והקלידן, היתה גם רביעיית מיתרים. השירים שהכרתי מהאלבום קיבלו נפח וצבע חדשים. זה היה מרהיב. ורב שכבתי. ועם נצנצים. היא השתוללה על הבמה עם שמחת חיים של ילדה קטנה וחיוך רחב שישאר איתי עוד הרבה זמן.
אני חושבת שהתאהבתי. שוב.
(והנה כמה תמונות מהאינסטגרם שלה)

למה אני פה?
אני פה כי רציתי את החוויה הזאת של מסע, עם קים.
אני פה כי רציתי לראות את ברנדי בהופעה, ולגלות איך אני מרגישה ביחס להופעות בכלל, בתקופה זו של חיי.
אני פה כי הופעות חיות זה אחד הדברים האהובים על קים ועד היום לא הייתי לידה בשום דבר שדומה לזה. רציתי לראות אותה באלמנט שלה.
חשבתי שאראה אותה משתוללת אבל מצאתי אותה רב הזמן יושבת למרגלותי, לא בכיסא שלה, לא רוקדת, יושבת על הדשא, מאפשרת לנו להיצמד ולהתערבב בתוך ההמון והרעש והמוזיקה ופעימות הלב המואצות והשמחה וההתלהבות. היתה שם מזיגה של אנרגיות וזה היה מתוק.

כשההופעה נגמרה כולן זרמו בשקט ושלווה במעלה ההר והחוצה מהאתר דרך דוכני המזון והמשקה השוממים, בחזרה אל מגרש החניה וכל היתר. מסע חשוך אך מרומם. אנרגיה של ציפיה התחלפה באנרגיה של שביעות רצון. הלכתי בין גדרות כשאני בוחרת בשוליים האווריריים ותהיתי מה אעשה אם תהיה פתאום פאניקה מסיבה כלשהי (לא הצלחתי לזכור מה גרם לפאניקה בהופעה של משינה בפסטיבל ערד). איך אני דואגת שלא נירמס. שיהיה לנו אויר.
לא היתה פאניקה. הכל עבר בשלום.
מה שלא ידעתי, ואת זה גיליתי רק מאוחר יותר, כשהחלפנו דאגות, כדרכן של אימהות, זה ש-ואל חששה מאירוע של ירי. ואל היא אמריקאית במקור וגם לא חיה תחת אבן כמוני, איפה שרק אחוז אחד ממקרי הירי ההמוני בארה״ב חודר את חומת ההכחשה שלי. היא סיפרה לנו שהסתכלה סביב על הגדרות וחשבה שהמקום הזה ממש אוורירי ולא מאובטח. מאידך, מי יבוא פה בחום הזה. זה באמת דורש מאמץ מיוחד להדיע לכאן. זה באמצע שומקום. וגם, היורה הממוצע מבצע את פשעי השנאה שלו נגד אוכלוסיות שמאיימות על עליונותו הגברית ההטרוסקסואלית הלבנה. בהיות הקהל לבן, ובהתחשב בזה שלסביות לא מאיימות כלכך על המודחק הממוצע – הסיכון לא היה כזה גבוה. בכל מקרה, הקונצרט נגמר בלי יריות. ובלי פאניקה.

הדרך לאתר הקמפינג, אחרי שהצלחנו להיחלץ מצוואר הבקבוק, היתה מפחידה. כבישים רחבים ושחורים בתוך חושך. אני חושבת שבפעם הבאה נישן באתר שנמצא על הגבעה הסמוכה. אולי יהיה שם רעש אבל נרוויח שעה על ההיחלצות והנסיעה אז זה מתקזז. או שלא. נצטרך לנסות. וגם, כמו שעטיתי כיסוי עיניים (כי אור כבר בארבע), אני יכולה לענוד גם אטמי אזניים.

כבר הרבה מאוד ימים וצרור פיסקאות שלא דיברתי על קמפינג. הנה תזכורת לעצמי שלא אשכח.
קמפינג לשם הקמפינג (לישון על קוצים ולאכול דרדרים) לא מדבר אלי. אף פעם לא ״בא לי קמפינג״. לא, לא בא לי חול באוכל והיעדר תנאים טובים לעשות קקי זה מתכון מעולה לעצירות.
מה שכן, אני מבינה שלפעמים יש צורך לישון מחוץ למיטה הנוחה שלי, בשביל להגיע למקומות.
יש את הבעיה של איך עושות פיפי באמצע הלילה. אם עולה הצורך. ותמיד עולה הצורך כשאת לא בבית.
יש את האפשרות לצאת למסע בן אלף מילים, להיזכר בגירושין של ואל, למצמץ מול האור המסמא של מקלחות הנשים ואז לעשות מתיחות ולקוות שתירדמי שוב בתוך פחות משעה.
יש את האפשרות לצאת מהמבנה בו את ישנה, ללכת צעד אחד, לקוות שהשכנים ישנים גם הם ולעשות את הפיפי הכי רועש בפרובינציה (או בסטייט במקרה הזה) תוך שחיית טרף זוממת לך על התחת. או נחש קשקשים במקרה הזה. לחזור לישון – לא תחזרי לישון כי תשעים אחוז סיכוי שאת מתה בשלב הזה.
יואו. ממש קשה לבחור מתוך כל הטוב הזה.
ליתר ביטחון הבאתי מיכל יוגורט עם מכסה בשביל להישאר בדל״ת אמותי וליתר ביטחון לא אכלתי או שתתי מרדת השמש. אני יכולה לדווח בשמחה שהספוג היקר מאוד המתחזה למזרון עשה את העבודה בשביל שתי נשים כבדות ובררניות שכמונו. אני חושבת שזאת תחילתה של ידידות מופלאה. או לפחות פתיחה של הזדמנויות מעניינות. נחכה ונראה.

אחרי הקפה הראשון (ואל, מלכה) לאנה, שסחבה פציעה מאמצע המופע של שרה (משהו נכנס לה לעין. כאבים. סבל. בעסה) לקחה את עצמה ומיהרה הביתה כל עוד העין שלה מאפשרת בעוד ואל ישבה וחיפשה עבורנו מקום לאכול. רצינו דיינר. את החוויה האמריקאית המלאה. אני חושבת שבתור אמריקאית בעצמה (היא קנדית די טריה) היה לה חשוב שהחוויה תהיה ראויה. אז היא בדקה את כוכבי המישלן של כל הדיינרז באזור.
או שהיא פשוט חיפשה איפה יש דיינר. איזשהו דיינר. כי כל מה שיש בדרך שלנו זה חורים.
רק מלחשוב על הרעיון של ארוחת בוקר אמריקאית קיבלתי כאב בטן כך שתכל׳ס יכולתי להסתפק בחוויה החינמית. אבל למה להשאיר את זה לדימיון.

אז איך היה?
היה עמוס לאללה. ראשון בבוקר. המלצריות לא לבשו חצאיות מיני מפוליאסטר, הן לא לעסו מסטיק באדישות, לא היה להן עיפרון מאחורי האוזן, הן היו (כמו כל מקום אחר) בחסר של צוות ולכן מתרוצצות כתרנגולות ערופות ראש. היה קפה מימי. בלי הגבלה. והיה ביסקויט עם גרייבי נקניקיה (אני פשוט זורקת פה מילים אקראיות אבל זה מה שזה היה) וביצים ובייקון. כל מה שרצינו, בהתחשב בזה שלא היתה לנו ציפיה לפגוש ירקות.
היה מאמם. נהניתי כל כך.
ועל השולחן נתקלתי לראשונה בטבסקו צ׳יפוטלה וטבסקו חלפניו ירוק שהם כל כך הרבה יותר טעימים ומעניינים מהטבאסקו הקלאסי! אז למרות שאני לא אחת ששמה רוטב חריף על כל מה שאפשר, נראה לי שהולכת להיות לי תקופה כזאת, כי, לא להאמין, היו לי גילויים קולינאריים לקחת הביתה בדיינר נידח, בדרך אפרתה. או איך שקראו למקום ההוא.

לא יודעת למה הדימוי שעולה לי הוא שמחת תורה. אני צריכה משהו יותר טוב.
יש לי.
אומרים (מי? מי שיודעות, אני מניחה) שאצל זוג, משחק מקדים מתחיל רגע אחרי שהחוויה המינית הקודמת הסתיימה. וככה זה מרגיש לי.
כבר בבוקר שאחרי דנו בסידורים להופעה ביוני 2023. איך יהיה לנו מגש גבינות ובשרים, ורוטב בלסמי לסלט, ושוקולד (אני חושבת שהחלק הזה התרחש רק בראש שלי. לא בטוחה). איך נביא תיקים שקופים כי אנחנו יודעות. ואילו משחקי קלפים נביא להעביר את הזמן בין ההופעות. ואיפה כדאי לישון. וכמה לילות. ואת מי נזמין להצטרף. וחולצות תואמות! אני רוצה להכין לנו חולצות תואמות. גופיות, יותר מתאים. אני חושבת שהסיבה היחידה שאין לנו חלקה מוזמנת באתר הקמפינג הצמוד לאמפי (יקר. ממש יקר בחלק של הלא חוגגים) זה כי עוד לא פתחו הזמנות לקיץ הבא.

בזמן שעבר בין ההתרחשויות וכתיבת הפוסט לעריכת התמונות פנימה, קרה אירוע משמח מאוד והשיר שאני הכי אוהבת באלבום האחרון של ברנדי קרלייל, זה שמציף את לבי בשמחה ואת מוחי במחשבות חולמניות, יצא בוידאו. והוא כל כך כל כך יפה! עכשיו כשאני שולחת אותו לאהובתי, זה עם חוויה מלאה. אז הנה הוא: