<פורסם באיחור. כי הכל קורה ביוני ואני לא מספיקה>
זה מתחיל לנחות עלי. ההבנה שהיא הולכת. ששתיהן הולכות בעוד רגע. שיש לנו חודשיים וחצי עד שהן עוברות לקצוות שונים של הפרובינציה ומתוך זה רב הזמן נהיה על יבשות נפרדות. מספטמבר יהיו לי שתי ילדות בבית. שתיים זה כל כך קצת!
חדש לי כל הסיפור הזה של סיום תיכון. בקצה הזה של העולם, או בכלל. עברו איזה שנה שנתיים מאז שאני סיימתי תיכון (באיצטדיון בנצרת עלית אם זכרוני מטעני) והסטנדרטים השתנו.
בשנה שעברה אור סיימה. באפריל לקחתי אותה לארון של סינדרלה (גמ״ח שמלות נשף), מדדנו שמלות עד שראיתי מטושטש (יש לי אפילו תמונות שלא הספקתי לפרסם וכנראה לעולם לא. אור בשלל שמלות עוטה מסיכה, קשת בשמלת נסיכות א-לה-דיסני ואני בשמלה מבהיקה בה אני נראית כמו האמא של החתן), לקראת סוף יוני באנו להצטלם כמשפחה בבית הספר, ומשם זה המשיך בלעדיינו, כי קוביד וזה (סיום תיכון בזום וארוחה משותפת על הרצפה בבית הספר. ככה, לא שיא ההידור).
אז כבר היתה לי ילדה שסיימה אבל לא את כל החוויה.
והיא גם עשתה איתי חסד ועשתה את השנה הראשונה של ההשכלה הגבוהה קל״ב. ריככה לי את המכה. אבל זה מגיע. זה ממש קרוב.
חששתי שיהיה לי ארוך ומשעמם, אפילו הבאתי סריגה.
באמת היה ארוך ומשעמם, הערב הראשון, זה עם הגלימה והכובע, אבל היה חשוך מדי בשביל לסרוג (אני סורגת לקשת גופיה והיא בחרה חום כהה בתור צבע החוט. צריך אור בשביל כזה צבע). העלו את התלמידות (חמישים ושבע?) אחת אחת תוך שמקריאים תיאור קצר (תכניות לעתיד, מה היה לה נחמד בבית הספר), והן צעדו ברב הדר כדי לתפוס מקום. ולשבת. ולחכות.
פייר, היה חמוד לשמוע את התיאורים והיו לי שם שלוש משלי (חוץ מנטע גם בריאנה סיימה ומי שהיה פעם אלסקה והיום הוא פרון) ועוד מלא שאני מכירה משנים עברו. אז את זה עברתי יפה, וגם טל עבר יפה (קים באה עם הילדים שלה והביאה נשנושים וצעצועי משמוש) אבל כשהתחילו להוריד אותן מהבמה באותה האיטיות ממש (כשכל אחת מלווה בתלמידה צעירה, ונר) איבדתי את זה. מזל שביקשתי מאור שתתפוס לנו מקום ליד הדלת, שיהיה אפשר לשלוח את ״הקטנים״ החוצה. הכי הרבה יצאתי אני.
למחרת היה אירוע עם שמלות וזה היה מגניב לאללה.
הנוער עלה בזוגות. בין אם זה זוג של מסיימים/ות או מסיימ/ת ושותפה לצעידה. היו גם כמה שעלו בבודדת.
זה קרה עם לבוש מהודר ומוזיקת רקע לבחירתן, דקה שלמה לכל זוג. וזה היה מגניב מגניב מגניב.
הכי אהבתי שבערך חצי מהזוגות היו חד מיניים. שזה מסר של – אנחנו נעשה מה שבא לנו.
משם עברנו, נוער ושני מבוגרים משמעותיים לאולם בעיר הסמוכה בשביל אירוע נוצץ. קוראים לזה Banquet שזאת מילה שנראית לי ממקור צרפתי אבל כמובן נהגית כאילו היא אמריקאית שזה רצח מקובל פה. הלכתי לחפש תרגום לעברית ומצאתי ליידיש – דינער (סעודה). אז אני אתרגם מצרפתית לאנגלית ליידיש לעברית – הלכנו משם לסעודה.
למרבה השמחה בריאנה, שלא רצתה את ההורים שלה בסביבת מסיבות הסיום שלה (או בסביבתה בכלל) העניקה את כרטיסי המבוגר המשמעותי שלה לאחותה ולאורקי, שתיהן סיימו בשנה שעברה ולא זכו לשום דבר שדומה לזה. אז הן אכלו על הרצפה מכלים חד פעמיים.
אנחנו ישבנו סביב שולחנות, שמענו קצת נאומים (נטע נאמה נאום תודה להורים), אכלנו אוכל טעים, פטפטנו עם אמא וסבתא של רבקה (הדייט של נטע. ומסתבר שאמא של רבקה הייתה הדייט שלי לקישוט האולם. שתינו הגענו מאוחר מדי…) ואז רקדנו (חלקנו. היה ״ריקוד הורה וילד״ והיתה הסכמה מקיר לקיר מי ההורה שירקוד עם נטע במקרה שלנו. לא אני).
ובזאת תמו אירועי סיום התיכון של נטע. אבל יש עוד איזה חצי יוני לפנינו. אז לא שאפשר לנוח או משהו.
אבל אפשר להתחיל פוסט נפרד.