אחרי שלושה שבועות של גנעדן הלב שלי רחב ורך.
מה עשיתי שזכיתי ככה?
חצי שנה לתוך הקשר הזה שהפתיע את שתינו, ובה בעת היה הכי מדויק שאפשר ולא צפוי ומתוק וממיס,
אחרי שישה חודשים של תחושה מתמדת של חסר, רעב, צורך בלתי מסופק,
הילדים שלה הלכו למחנה קיץ על אי והילדות שלי נסעו לישראל שזה גם סוג של אי, ואנחנו שילבנו ידיים, שחררנו אנחה ושקענו לתוך שיגרה מצועפת של עבודה, שמש, אהבה והתמודדויות.
כמה שהייתי צריכה את זה.
אני מחזיקה בדעה שכשיש צורך, כדאי לענות עליו בהצפה. וסופסוף, הצפה.
שלושה שבועות אחרי אני יכולה להעיד שזה עובד. הצלחתי לשחרר בקלות ולקפץ לי בעליצות ובלב שלם עם תיק גב צהוב גדול ושמלה שחורה קטנה (תיכף) לטרמינל הטיסות היוצאות.
הבור מלא (אך לא בור סוד) והלב רחב רחב רחב. וכל כולי הוקרת תודה, לכח עליון אם הייתי מאמינה בכזה ובהעידרו – למקריות שהביאה אותנו זו אל זו ולכל העבודה שעשינו בנפרד ובצוותא שעושה את הזמן ביחד למתוק, כולל החלקים הקשים.
כמה שאני אוהבת שיחות קשות.
שתי הערות אגב.
כשאת משתמשת בלפטופ על מגש השירות היורד מהכסא שלפניך, משכי אותו אליך כך שאין שום דבר מעל קצה המסך שלך.זה מאפשר לנוסע שלפניך להשעין את הכסא שלו אחורה וקדימה כאוות נפשו (ונפשו מתאווה, מסתבר) בלי לרסק לך את המסך. אל תשאלי איך אני יודעת.
וגם
אם בעולם שלך רעש, המהום, קולות מתמשכים שלא בחרת לשמוע מסווגים כסבל – אוזניות שמכסות את האוזן עם סינון רעש אקטיבי זה הדבר. כי לא באנו לפה לסבול.
(ולא חייבות את הקרם של הקרם. זה בר השגה ושימושי אלף. לא רק בטיסות.)
בליל אמש ארזתי את התיק שלי. הוצאתי מהמזוודה שהיתה לא כלכך מלאה, כי עד הרגע האחרון לא ידעתי איך אני אורזת (את כל תיקי היד לקחו הילדות. כולם!), ושמתי בתיק הגב הצהוב את כל מה שמבדר באופן פעיל וסביל, את הדברים הקטנים שמונעים אי נוחות (מברשת שיניים וכדור נגד בחילות), את האוזניות הגדולות ואת הז׳קט הקל, את כבלי ההטענה ובנק האנרגיה והשארתי מקום לאוכל ושתיה (עכשיו המזוודה ממש ריקה. ומה שכחתי? מתאם מתקע אמריקאי לתקע אירופאי, כי לא פיללתי שאחנה באירופה ליום שלם. אבל ככה זה טיסות בקיץ 2022, הזמן גמיש והמיקום לא ידוע), אחרי כל זה ניגשתי לבחור בגדים לטיסה. ואחרי שבחרתי מהמגוון המאוד מצומצם שהיה לי (כי במילא אני לובשת כל הזמן את אותם הבגדים ולא נראה לי שישראל תוציא ממני פשיניסטה) את הגוונים של ההופעה השלומפרית שלי, נמלכתי ושלפתי את השחורה הקטנה. כן כן, שמלה, ועוד מיני. כדי שחלילה לא איחשב למה שאני לא, צימדתי לה מכנסונים אדומים בוהקים עם כיסים, כי כיסים. אני חייבת כיסים. וגם שלא יראו לי את התחתונים כשאני נמרחת על הכיסא כמו צ׳פצ׳ולה. וכפכפים של פועלת. אבל בלי גרביים כי גם לי יש קווים אדומים והיום לשם שינוי אני לא חוצה אותם בשריקה מתעלמת.
מה אגיד ומה אומר, אפילו שנח לי מאוד (כי מכנסונים וכפכפים), להיות מלובשת ככה בשמלה, עושה הבדל. לא ששודרגתי לביזנס (הטיסה מפוצצה) אבל בעיני נדמתי כגברת ואת הלאטה בכוס חד פעמית, שרכשתי אחרי עמידה בתור כאחת האדם, שתיתי בזקירת זרת.
גם זאת אני.
שבועיים וחצי היינו בסלוקן, ביחד, ביחד. עם תכניות לפעילויות ופרויקטים שלא באמת ובתמים חשבנו שנגיע אליהם, אם היינו טורחות לחשוב. המח שלנו קצת נמס בנוכחות האחרת. בפועל מרב שהיינו עסוקות בנעיצת מבטים מאוהבים הגענו לארוחת ערב בחושך (שזה מאוחר, בתקופה זו של השנה, בקו הרוחב שלנו). אז גם אי אפשר להגיד שמלאו אסמינו שינה אבל בתינו הומים עור-לעור וזה מה שחשוב. כי יש פה מדרג של צרכים.
האישה שאיתי היא יותר הרפתקנית ופחות חששנית ממני, כך שבעוד שהכי רחוק ורטוב שהגעתי זה בריכת פלסטיק בחצר האחורית (תיכף) היא בדקה את חופי האגם שלנו וניטרה את טמפרטורת המים בגופה (הרך והמתוק). יוצא שחוויות עם העולם החיצון ויושביו היו בעיקר שלה, ואני נהניתי באמצעות שליח. כשנהניתי. לעתים זעמתי.
שתי דוגמאות משני קצוות. נתחיל מזאת שלא גורמת לתחושת אי-נוחות עד קבס.
השעה מאוחרת, חושך, האתר הנבחר הוא מזח העגינה של הסירות, ליד חוף הרחצה הרשמי של סלוקן. בחוף אנשים, מדורות, מוזיקה. על המזח צרור בגדים ובמים אהובתי, מתפעלת מחמימותם.
מקומי, עם חומר חוקי מגולגל ביד אחד וחכה ביד השניה נעמד לידה על המזח, שולח פתיונו על פני המים וקושר שיחה. על מים ועל חמימותם.
האיש יודע בדיוק למה הם כל חמימים היום אחרי ימים קרים ממש (תכל׳ס, אלה נושאי השיחה העיקריים באגם וסביבתו. מזג המים ומזג האויר). האם היתה זאת רוח דרום מזרחית? האם זה משנה? השיחה הסתיימה, גם הטבילה. או אז יצאה בת קול מהמים ואמרה, פחות או יותר את זה: חביבי, אתה עומד ביני ובין הבגדים שלי ועבר עלי ערב קשה אז מה שהולך לקרות זה שאתה תביא את הבגדים לצד הזה של המזח כדי שאני אוכל להתלבש בחברת עצמי.
האיש הנהן וביצע, האישה התלבשה וחזרה לזרועותי החמימות קצת פחות מצוברחת. וזאת, ידידי, ההתנהגות ההולמת מצדו והתוצאה הרצויה מצדה.
כמה ימים קודם לכן היא פגשה אקזמפלר של המין הגברי שצריך ניעור. שלא לומר כאפה. תעודת נכשל. מי זאת אמא שלך שגידלה אותך להיות כזה?
זה הולך ככה:
בגדה המזרחית יש דרך (שפעם היתה כביש ראשי אבל כבר הרבה שנים לא. ומאז היא נשטפת אל המים טיפין טיפין) הנושקת לאגם, והדרך בשימוש רבות ורבים. בין אם לצרכי טיפוס על הצוקים המתאנשאים מעליה או טיול עם הכלב או הולכת עצמם ליד מים. ומהדרך יש כמה נקודות ירידה לאגם שבשימוש החפצות ברחצה פרטית.
הולכות להן בשביל, אישה וכלבתה. יורדת אל מדף הסלע, זאת שאהבה נפשי, בעוד השמש גבוהה בשמים והמים קרים (לפני בוא הרוח המזרחית), מסירה שמלה, קופצת למים כמה פעמים ואז מתייבשת לה על הסלע.
העוברות והשבות יכולות לראות כמה הגוף שלה מאמם אך מן הידועות היא שנעיצת מבטים או אמירת הערות נחשבות התנהגויות גסות. למעשה זה היה נחשב גס גם אם היתה לבושה.
אץ לו רץ לו בחור צעיר (עשרים ומשהו?), רואה ציצים, נעצר על מקומו ומשנה את תכנית האימונים. הוא קורא אליה מהשביל ושואל אם מותר לרחוץ פה בעירום. אחר כך, במקום למצוא לו פינה משלו, הוא יורד אליה לסלע, מתפשט לגמרי, קופץ למים ואז יוצא ונעמד לידה על הסלע.
עד כאן מטריד. מכאן מחריד.
הבחור עומד לידה, קרוב מדי, ערומכו, עם זיקפה מתנדנדת, כמו מציג מרכולתו, ואז שואל לגילה (יכולה להיות אמא שלך, אדיוט) ומעיר הערה על הציצים שלה.
תקצר היריעה מלתאר מה לא בסדר בתמונה.
אני חושבת שאצטרך לספר את הסיפור הזה עוד הרבה פעמים ואולי גם לפגוש את הבחור לבוש ולהגיד לו את דעתי בפרצוף לפני שאוכל להפסיק לרעוד כשאני חושבת על האירוע.
בחזרה למים חמימים ולאנשים לא מאיימים.
יש לי חלומות על בריכה חמה ביום חורף קר.
לא, לא ג׳קוזי. מים חמים בלתי זזים להשתקע בהם. כמו מעיינות חמים רק בלי השעה וחצי נסיעה.
תהיתי רבות לגבי האופן בן אחמם את המים. רציתי משהו עם צינור מסתלסל ומדורת עצים אבל המעשיות הכריעה את החלומות. וגם, אני יודעת מה אני מסוגלת לבצע בזמן העומד לרשותי. חיפשתי משהו פשוט יותר.
באחת השבתות שלנו ביחד, קפצנו, קים ואני, לחנות חמרי הבנין והלכנו לחצר הציוד בו היו מסודרות שקתות מפלסטיק ומפח, בגדלים שונים. אחת מהן היתה משוכה החוצה ומונחת על בסיסה.
קפצנו פנימה ומדדנו אותה. היא היתה סגלגלה, בת מאה ושישים גאלונים, עם חור ניקוז בר הברגה ומקום לשתי נשים בגיל העמידה. השוקת הזאת נתפרה למידותינו הטובות.
משכנו אותה לכיוון הקופה. הצטיידנו בברז ושאר פיצ׳פקעס לטובת מילוי וריקון הבריכה שלנו.
בקופה לא מדברות על מזג האויר אלא על דברים שאפשר להרגיש או לנסר או להדביק. גם להבריג. והבריכה, היא בהחלט בת הברגה.
התפתח דיון על אופן חימום המים. בחור צעיר שעתותיו בידו הציע צינור מפותל ומדורה.
איימי, עם כלבלב קטן ורועש, סיפרה לנו שיש מתקן נייד לחימום מים שמבוסס על גז ומשמש לרחיצת סוסים. עד שפגשנו אותה שוב, כחצי שעה מאוחר יותר, במכולת בסלוקן (בחזרה לשיחות על מזג אויר) היה בידה לספק לנו את שם המוצר.
כל שנשאר זה להתארגן על משאבת מים שתזרים את מי הבריכה אל מתקן החימום בלחץ והנה לנו מערכת לחימום מחדש של בריכה חמה (פושרת).
עד שאתפנה לזה (אני עסוקה בבהייה בעיניים הכחולות של אהובתי), הכנתי כובע-מקלחת מיריעת פלסטיק שקוף וגומי תחתונים כדי לכסות את הבריכה. וכך, מדי כמה ימים אנחנו מחליפות את המים והם מתחממים בשמש. וזאת הרחצה החביבה עלי, בחצר האחורית, בזוגיות, בלי גברים אדיוטים שמעירים הערות או מעמידים נשקים. בחמימות של המים והאהבה.
וזה נעים שאין לתאר.
ועד שאצליח להגיע לביקור מולדת, תוך מעבר תלת רגלי ורב יבשתי, הנה צרור תמונות מהתקופה המדוברת. עד ימינו אנו.
