<מתפרסם באיחור. כי יוני וגו׳>
סיום התיכון של נטע היה בסופש ובתחילת השבוע, ואני עוד ברוסלנד (כי זה סופש נטול. ובנטול אני ברוסלנד. עד שלישי. אני בחורה מסודרת) היה מצעד גאווה בבית הספר המקומי ברוסלנד.
רגע. משחילה פה כמה קטנים מראשית יוני.
קיבלתי את המספרים המעודכנים. יש ברוסלנד כ4000 תושבים. אז זה די דומה ליבנאל. במה זה שונה? הרבה יותר עליות, כמו שכבר קיטרתי בעבר, והאוכלוסיה די הומוגנית.
המצעד אורגן על ידי ההורים. אבל אפשר היה לראות את תמיכת המורות, לפי כמויות השלטים הצבעוניים שאחזו התלמידות הצעירות. כן, היתה שם חלוקה ברורה, מתחת לגיל 13 הכל בצבעוני ורועש ומצהיר, וחטיבת ביניים אפורה ומתחמקת. (למעט כמה).
אז כך נראה הדור הבא.
באנו לשם, קים ואני, כדי להחזיק ידיים בפרהסיה, לאהוב בקול גדול (לא התחפשנו בכלל כי, כמו שקים אמרה, אנחנו התחפושת), כדי לתמוך בגריי שנשאו דגל (לבשו אותו כגלימה) ולהיות עם יתר ההורים שבאו לתמוך.
הגשם השוטף (איכשהו ברוסלנד הגשם הוא או שוטף מאוד או שלג) עשה חסד והגיע חצי שעה אחרי שהכל נגמר אבל במהלך שעת המצעד מזג האויר הדגים יציבות אביבית: רגע את נדרשת לשתי שכבות ארוכות שרוולים ורגע את נצלית בגופיה.
שלא ישעמם חלילה.
זה היה מצעד בריצה, בעליות. כי ככה זה רוסלנד, הכל עליות והכל באקסטרים.
הנה דודה ג׳ני דוחפת עגלה בעליה. (תכל׳ס, הורות היא ספורט אתגרי בכל מקום, לא רק שם).
אגב, ג׳ני, היא אמרה שהבת שלה קוראת לי דודה נעמה. כן, בטח שאני אוהבת את זה.
ואז יום הפוגה שלא מספיק להסדיר נשימה והנה כבר האירוע הבא.
הייתי כה עייפה אבל אפילו שזה שעה נסיעה, לא ויתרתי. וגם, נטע נהגה את רב הדרך לשם (עד שהסערה איימה לשטוף את האוטו מהכביש ואני הרגשתי את פרקי אצבעותי מלבינים סביב המושב הנמחץ תחת ידי המתוחות עד שהבנתי שאולי עדיף שאני אנהג את מה שנשאר מהדרך). הגשם שטף, השמש זרחה, הקשת חייכה. קשתות ביוני. בשביל חודש הגאווה ובשביל יום ההולדת של קשת (אתמול!).
בנלסון היה עוד כנס משפחתי.
בעוד נטע ואני עומדות בתור המשתרך, בדרך לפגוש בפנים את קים וליאו ששמרו לנו מקומות ואור שחזרה במיוחד משבוע בחוות פטריות בקאסלו (במסגרת העבודה שלה. שנשמעת מגניבה אש), מתות להשתין ולכן לא הכי נינוחות, נטע לימדה אותי דבר חדש: מי שיש לה פירסינג בספטום (נו, הטבעת הזאת באף כמו שיש לעגלים) היא לא סטרייטית.
וואלה?
וואלה.
איך לא עשיתי את הקישור הזה עד עכשיו. לפעמים אני כזאת עיוורת.
לא המידע הכי שימושי בשבילי (וגם, אני ממש לא אוהבת את זה. לא הכי נעים לי לעין) אבל אני מבינה למה היא מוצאת אותו שימושי. במיוחד אחרי שהגלח-צד הפך לכלכך נפוץ שאת כבר לא יכולה לזהות את הקהל שלך.
האירוע היה הקרנה של הסרט Queering the interior
Queering the Interior 10 minute Exhibit version from Touchstones Nelson on Vimeo.
האולם היה מלא מפה לפה באנשים עם או בלי עגיל ספטום, קוויר או בנות ברית, ממש כמו אצל ברנדי, זה הרגיש טוב כמו ששייכות מרגישה. והמנחה הצחיקה אותי כשאמרה: ״אנחנו מגייסות״.
זה סרט על האבות והאמהות המייסדיםות של הקהילה הגאה בקוטניז. סיפורי אנו באנו, הקמנו, נלחמנו.
היה שם גם משתתף צעיר אחד. בסרט הוא מציג עצמו כא-בינארי אבל אחרי ההקרנה, כשכולם עלו לבמה (תשואות, ועוד תשואות) הוא עדכן שהוא טרנס-זכר (מחילה, אני לא שוחה בשפה כשזה בעברית אז עשויה להשתמש בביטויים לא נכונים. מבקשת תיקונים אם יש). הוא זה שדחף לזה שבתיכון שיעורי ההתעמלות לא יהיו חד מיניים. הוא זה שהזכיר לנו, במעשיו, שלמרות שכבר כמעט שני עשורים, בקנדה נישואין הם בני שני אנשים, לא בהכרח בין גבר לאישה, ובמצעד הגאווה של נלסון כבר אין ייצוג לאנשים עם שלטים שמספרים כמה שכל העניין הזה לא מוצא חן בעיני אלוהים (עם ציטוט מהמקורות להוכחה), עוד יש עבודה, ושום דבר לא קורה מעצמו.
יש הרבה ילדים שם בחוץ שבזכות הדרך שחצבו לנו הדורות הקודמים הם מודעים לזהות המגדרית והנטיה המינית שלהם בגיל צעיר והן צריכות את התמיכה שלנו בשביל שיוכלו לחיות את החיים שלהן כמי שהן ולא לסבול מהצקות, כי זה עדיין קורה. אפילו בקוטניז. שלא לדבר על מקומות אחרים כמו מדינות מסוימות מדרום לנו שם זאת עדיין סכנת חיים.
תום אירועי הגאווה עבורנו לחודש יוני. ניפגש שוב בסוף הקיץ.
עוד כמה תמונות.
