בסלוקן, יש שנים מרובות דובים, ויש שנים דלות. היתה שנה שהיו בה יותר דובים מזבובים.
השנה? לא ברור לי. אבל אני ברוסלנד חצי מהזמן וכאן הם עניין שגרתי. כי רוסלנד ממוקמת על הר, בארץ שלהם.
האירוע הראשון היה דווקא בסלוקן.
ידעתי שיש משפחת דובים (אמא ושני גורים) שמסתובבת בעיירה, או אולי שתי משפחות?
ואז, יום אחד, בו נסעתי למעיין אמצע-הדרך עם ראשי הקהילה היהודית (אני צוחקת. אבל גם לא. איך אקרא אחרת לחיה, רבקה, קים ואנוכי?)
בדרך חזרה, ברגע שחזרתי לאזור עם קליטה קיבלתי תמונות מלפני שעתיים ששלחה השכנה. בתמונה – המרפסת שלי.
מסתבר שהיה שם סיפור שלם. פיליס וקן ראו אותם ובאו דובים לגרש ואחר כך נכנסו לחצר לוודא שהם לא מתחבאים במחסן או משהו. ואף התקשרו ליובל שיבוא להיות עם טל וחיכו במורד הרחוב להזהיר את הילדות החוזרות מבית הספר. קיצור, היו אזרחים למופת ושמרו על הסדר.
מי פחות שמרה על הסדר? מסתבר שאני.
כי בבוקר בדרך החוצה ראיתי דלי עם שאריות מטבח, כמו שמשאירה לי לפעמים ג׳ואן, שאתן לתרנגולות שלי ואמנע עבורה בעיית דובים. ראיתי והתעלמתי מתוך כוונה לטפל בזה בערב.
מאוחר יותר התקשרתי לקצין השימור, זה שאחראי לטיפול בחוסר הסכמה שיש בין אנשים ודובים.
הוא שאל אם היה אוכל במרפסת ואז אמר לי שהפעם הוא לא קונס אותי על זה אבל שזה לא יקרה יותר.
קיצור, נשארנו אני לדובי ודובי לי.
ברוסלנד המצב שונה.
שם מעת לעת, בעודי יושבת במטבח ועובדת, אספן (זאת הכלבה) חוטפת ג׳ננה וכשאני משחררת אותה החוצה היא רצה לקצה החצר, שם אני רואה דובון קינמון (זה הצבע שלו) מטפס בזריזות על עץ.
וזה סטנדרט שיהיו לך דובים על העצים כי זאת ארץ הדובים פה והאנשים פולשים.
ואז הגיעה התמונה הזאת.
מאמם אה? זה מפה, מרוסלנד. מיוני.
ואז לנה פרסמה את הדבר החמוד הזה:
זה לא מפחיד אותי כי אם אני מסתובבת פה בחושך אז יש איתי כלבה.
ואכן, הלכנו אתמול להוליך את עצמנו ואת הכלבה, וכשעברנו איפושהו, פנה אלינו איש על מרפסת, הצביע לכיוון סמטה פלונית ואמר – יש שם כרגע דב קינמון שובב. הוא עשה מלא נזקים. ידו בכל.
לא התרגשנו כי אספן איתנו והיא תגלה אותו לפני שהוא יגלה אותנו ותעלה אותו על עץ.
המשכנו לא להתרגש עוד כחצי שעה עד שעברנו בדרכנו בחזרה באותו הרחוב ממש. אותו איש על המרפסת וממול מכונית משטרה ועוד מכונית רשמית ולצדה אדם רשמי ובידו רובה. רשמי מאוד.
״כן״, נאנח האיש במרפסת, ״הוא ממש הגזים. הוא נכנס לזותי הביתה, עשה לה בלגן, הוא רגיל לאנשים וזאת בעיה. כשזה מגיע לקריאה לקצין השימור זה בדרך כלל הסוף של הדב״.
המשכנו הביתה, הכנו תה, ישבנו במרפסת לשתות אותו ואז שמענו שתי יריות.
נראה לי שיותר לא אראה דב קינמון בחצר האחורית.