בדרך החוצה, כדי לנסוע עם טל אל משחק הכדורגל הראשון שלו לעונה זו (סתיו. עונה קצרה במיוחד) שמעתי את קשת בשיחה עם נטע. אז באתי להגיד שלום.
Clik here to view.
Clik here to view.
יש לי שתי ילדות רחוקות רחוקות אבל הטכנולוגיה מקרבת אותן קצת, עם תמונות שהן שולחות של פעילויות חברתיות בקמפוס או ארוחות שבישלו (נטע, אוכלת מעולה. אור מקבלת את האוכל בקפיטריה, אז זה לא שווה דיווח) וטקסטים על מה שקורה ויקרה. ויש שיחות וידאו שזה משהו שלא היה בימים שאני הייתי באוניברסיטה (יותר בכיוון של לעמוד בתור לטלפון ציבורי עם אסימונים. וייבוש ביצות. ודו קרב עם דינוזאור).
אני מנופפת לנטע שלום מהיר והיא רואה לי את החולצה, צוחקת מלוא הבטן ואומרת לי – תשלחי לי תמונה. וגם תשלחי לי חולצה, אני רוצה כזאת.
Clik here to view.
ועינבל, למשל כאן אפשר לקנות. (זאת חולצה בגזרה גברית ובלי הרבה אלסטיות).
זה היה אמור להיות סופש בנפרד, מה שלא היה לנו מעולם (להוציא שלושה שבועות בהם היינו ביבשות נפרדות) כי אני הייתי עם ילדות בבית וקים התחילה שיקום מזעזוע מח (בו זכתה בתאונת דרכים באותם שלושה שבועות בהם הפריד בינינו אוקיינוס. שבעה שבועות אחורה) שעיקרו הכרה בזה שמשהו לא בסדר ושיש להפסיק להתעלם מזה ולנוח. אז נהיגה של מאה קילומטר לכל כיוון לא באה בחשבון.
כאמור – אמור. אבל אז עשיתי את החשבון שהמשחק של טל הוא כבר בחצי הדרך אליה אז תכל׳ס זה כמו לחזור הביתה. אותו הזמן.
וכך מצאתי את עצמי בזרועות אהובתי למשך 24 שעות מתוקות, בדיוק כשמתחלפת שנה.
Clik here to view.
סופ״ש עם צרור ילדים, שלי, שלה. הם יודעים לדאוג לעצמם אבל דואגים לדגום אותנו מעת לעת.
קפה. שוקולד. זרועות וצווארים. החיים שלנו מתוקים.
ובתוך כל ההתמרחות הזאת הטלפון מצלצל ואמא שלה בצד השני ולפני שאני מספיקה למקם את עצמי מחדש בתמונה החמימה הטלפון שלי מצלצל ואני תוהה אם האמהות שלנו תיאמו את זה.
בעוד היא מקבלת עדכונים על ארוחת החג המתהווה לחופו של אוקיינוס, אני שומעת על מה שקורה דווקא אצל ענבל, באזור הים התיכון (סוג של). כי על זה כולן מדברות וגם כולם מדברים ואמא שלי כבר קיבלה דיווח.
אחרי כל זה אני חוזרת לחיקה החמים עם סיפורים על מנות חג מהספר של סבתא אסתר, כולל כרוב ממולא, חמין וגפילטע פיש. ״גפילטע פיש?״ היא נרעשת. ״איך זה קשור לראש השנה?״
אני מדלגת על הקשר הקלוש בין ״שנהיה לראש (דג) ולא לזנב״ ובין כדורים אפרפרים של דג טחון ברוטב רוטט ועוברת ישר ל״למה לא? גם קניידלך זה לא רק בפסח. אוכל חגיגי מתאים בכל חג״.
ובטרם הויכוח מספיק להתחמם היא כבר בטלפון עם אמא שלה עם ״לא תאמיני מה המשפחה של נעמה אוכלת בראש השנה״ ועוד בטרם שקעה השמש על שנת תשכלשהי יהדות התפוצות כמרקחה.
את ההשפעות ארוכות הטווח של האירוע הזה, רק הזמן יגלה לנו.
אחרי שהסרנו את זה מסדר היום, אפשר לעבור לפרק האחרון של גלנן, בו היא מארחת את האינדיגו גירלז.
אני רק מתחילה להבין את המשמעות של הצמד הזה בתרבות המקומית, משהו שהוא הרבה מעבר למוזיקה. אקטיביסטיות שנוגעות בכל מה שאף אחת לא שרה על, לפחות פעם, לסביות מוצהרות מההתחלה עוד מהימים שזה לא היה כזה מגניב, צמד אייקוני, שבדרך לארץ הקודש איבד את כל המשמעויות הנלוות. עבורי, אז בימים, זאת פשוט היתה מוזיקה, אחת מני רבות.
די בראשית הפרק עולה שם נושא שיוצא לי לחשוב עליו הרבה.
למי שלא מעורה, גלנן חשבה עד גיל ארבעים בערך שהיא סטרייטית שנגעלת ממין עד שבמקרה היא פגשה את אבי, שחקנית כדורגל מאוד מפורסמת באמריקה (ז״א שאני לא שמעתי עליה. לא רלוונטי), התאהבה, נפרדה מאביהם של שלושת ילדיה ועכשיו היא עוד יותר אייקון. אבי היתה מודעת לנטיות המיניות שלה מנעוריה ומחוץ לארון מראשית שנות העשרים שלה.
הן מייצגות שני מחנות, גלנן ואבי. במחנה של אבי נמצאות איימי ואמילי (האינדיגו גירלז). במחנה של גלנן נמצאות קים ואנוכי. וההבדל הזה משמעותי.
אנחנו, אלו שהבשילו מאוחר, מה שאנחנו מכנות late in life queer, נחתנו למציאות שהיא באופן יחסי רכה ומכילה. בו בהרבה מקומות אין צורך להתחבא ואפשר להיות קולנית עם האהבה שלך. מציאות בה זוגות חד מיניים יכולים להתחתן ויש הרבה מאוד נשים מפורסמות שהן לסביות מוצהרות וזה נורא מקובל וכל היתר. הבנו משהו על עצמנו וזה היה מאוד פשוט ללכת עם זה. אני חוזרת ואומרת כל הזמן – we got it easy. אנחנו קולניות ומוחצנות ולא מרגישות מאוימות בשום צורה, עם דגלים מתנפנפים בעוז. אנחנו בוחרות לא להתנשק ליד המשאבה שממלאת לנו דלק באיזה חור כפרי נידח במדינת וושינגטון כי זה מרגיש לא הכי בטוח, וזה היוצא מהכלל. פעם, כל מקום היה לא בטוח.
והן? בין האינדיגו גירלז לאבי יש איזה עשרים שנה אבל עדיין, עבור שלושתן, עבור ה original queers הסביבה היתה אחרת, זה היה פחות נפוץ (חיצונית) והמאבק היה גם פנימי. כמו שהגדירה את זה אבי והצמד הנהן – הרבה הומופוביה פנימית.
ואז אנחנו מגיעות לנו בשנות הארבעים שלנו, השנים בהן נשים הופכות לחיות רעות בקטע טוב של קבלה עצמית, וכולנו שמחה וחיוכים, בלי שעברנו טירונות של אימה ושנאה עצמית. אלה שני מחנות שלפעמים מתערבבים (כמו בזוג שבדוגמא) ואז זאת מזיגה מעניינת בין LLQ ו- OGQ.
אחרי שגילינו אחריות הורית (יצאנו מהמיטה והאכלנו את הטף) עברנו למרפסת ושם היתה חגיגה.
אמא דובה ושני גורים באו לבקר והוברחו על ידי אספן גבוה על העץ. ואחר כך החוצה מהחצר אל השכנים ושם הם נתנו הופעה ממושכת של אכילת תפוחים. הייתי רוצה להגיד שזה בגלל ראש השנה אבל זה בגלל הסתיו והשומן שהן צריכות לצבור לפני תרדמת החורף. הייתי גם רוצה לצרף פה סרטונים שצילמתי בחצר של קים ובחצר של השכנים אבל שמרתי את המרחק הנדרש למען שלומי והרבה עלים הסתירו את רב הדובות אז אני לא אטרח לצרף אותם פה.
לפני פיזור יצאנו רק שתינו (כי הנוער התעצל) לטיפוס קצר.
כך לפחות לפי ההגדרה של קים, שהיא אמנם בטטת כורסא במונחים מקומיים אבל המונחים המקומיים עקומים לגמרי אז זה יותר בסקלה של ״חיה רעה״ בעולם האמיתי. זה טיפוס שהיא עושה עכשיו על בסיס יומיומי.
זה טיפוס שהיא עושה מדי שנה בערב ראש השנה עם הילדים שלה, כדי לטבול תפוח בדבש בתצפית שבראש ההר.
למעשה זה טיפוס שכל הקהילה היהודית של רוסלנד היתה עושה בערב ראש השנה עם התפוחים והדבש, עד שלפני כמה שנים בא לשכונה בחור חדש עם שופר גדול ומאז יש לפחות שני בתי כנסת ברוסלנד. סיפור מורכב, אל תשאלי.
חשבתי, מה יכול להיות? אמרה שזה שעה הלוך חזור.
התחלנו בנסיעה לקצה העליון של הישוב, שיושב על הר גבוה (כבר הזכרתי שיורד שם שלג בפסח. ושיש להם אתר סקי על הראש). לא חשדתי, מה אני, חשדניסטית?
חנינו במגרש חניה שאני מכירה כי כבר כמה פעמים יצאנו משם לסיבוב רגלי כשעצבות הורמונלית תקפה מי מאיתנו והיה צורך להזיז את הצ׳י. זה סיבוב נחמד מסביב למאגר המים שכולו בתוך יער ורק חלקו מישורי אבל זה לא מפריע לו להיות מסלול סקי למרחקים בחורף.
כאן צריך להזכיר שהסטנדרט ל״פעילה״ פה הוא קצת אחר ממה שמקובל במקומות אחרים.
פה מישהי שגמרה יום סקי במורדות ההר הולכת ועושה סקי למרחקים כדי להזיז קצת את התחת אחרי כל ההתפדלאות הזאת. או מטפסת את ההר שאני תיכף אטפס. כן, בשלג, כן, עם נעלי שלג. או שפשוט מטפסת את ההר עם אופניים. כן, בשלג.
יצאנו מהאוטו וראינו כנופיה של אנשים חטובים ונמרצים.
רוסלנדרים, הסבירה לי המדריכה המקומית שלי, נעים בלהקות, כשכל אחד מחברי הלהקה נושא איתו ציוד בשווי הרכב שלך. כן כן, יש להם זוג אופניים נפרד לכל תנאי שטח ומזג אויר ואת כל הציוד הנלווה. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מה שקורה בחורף.
עוד לא ראיתי רוסלנדרים בחורף כי את החורף הקודם בילינו בבהיה מטופשת זו בעיניה של זו. אולי בחורף הזה נצא מהמיטה. לא מבטיחה.
זה לא העניין של האויר הדליל. נשמתי סבבה. זה פשוט הטיפוס שאני לא רגילה אליו. היה יפה ומוצל עם המון שבילים שהלכו בכל כיוון אפשרי, ממש גנעדן לרוכבות אופניים ואכן, המקום המה רוכבות ורוכבים שחלפו על פנינו במעלה ההר בהמיית ווש מתנצלת. לכולן קסדות על הראש ושום מגן בנוסף.
״כשהילדה שלי עשתה מסלולים כאלה, היו לה מגיני ברכיים ומגיני מרפקים, זה לא מקובל פה אצלכן על ההר?״
״את יכולה להיות בטוחה שיש להן את כל הציוד, באיכות מעולה, אבל זה? זה סיבוב מסביב לבלוק של ראשון אחה״צ. את לובשת מגיני מרפקים כשאת עולה לשירותים בקומה השניה? אז אותו הדבר״
״ומה אם יפלו ויחבלו? יש להן ברכיים להחלפה?״
״יכול להיות שיש איזו ברך בתיק הגב הקטן שלהן״
אחרי נצח, הגענו אל ראש ההר וממנו השתקף נוף מאופק עד אופק של כל הרוסלנד הזאת.
ישבנו על ספסל בטון שבטח מישהו העלה לשם נושא על גבו ורץ כל הדרך והסדרנו נשימה בעוד השמש מלטפת לנו את הפנים.
אנשים עם אופניים שמני גלגלים התגלגלו מאחורינו והמשיכו בלי לעצור.
מכיוונים שונים שכולם נראים כמו מעבר לצוק, הופיעו אנשים ונשים בצורה הכי אגבית שאפשר.
אישה אחת הגיעה דקה אחרי כלב עם שקית לאיסוף קקי בידה. כל הופעתה אומרת – הוצאתי את הכלב והוא גרר אותי לכאן לראש ההר, לא התכוונתי (היו לה כפכפים על הרגליים?).
בחור אחד הגיע עם תרמיל גדול על גבו והתחיל לפרק אותו ״בלי הרבה ציפיות״. ציפיות למה? לרוח. קים לחשה לי שהבחור הזה שבר כל עצם בגופו לפחות פעם אחת והוא נחשב לאקסטרימי במונחים מקומיים. אני לא מצליחה לדמיין מה זה להיות מחוץ לסקאלה, כשאני לא מבינה את הסקאלה.
Clik here to view.
יחד איתו הגיעה בחורה צעירה שתלתה בו עיניים מעריצות והתעלמה ממנו, חליפות.
אני יכולה להבין מה מושך מישהי בגילה במישהו כמוהו. הוא בטח שרירי מאוד ופרוע מאוד. וגמיש. ובעל יכולת התמדה. ממרומי גילי יכולתי רק לחשוב – לא מישהו לעשות איתו ילדים, חביבתי. אני מקווה שזה למטרות הנאה בלבד.
הבחור גמר לפרוש את הבד והחוטים ולחבר את כל החיבורים, אמר לנו – אם אתן רואות אותי נתקע על עץ, אל תדאגו, וקפץ.
לא דאגנו.
הבחורה חייכה חיוך שלא הראה צל של אכפתיות שהיא צריכה עכשיו לרדת את כל זה ברגל, והלכה משם.
Clik here to view.
היה יפה שם, על ההר.
שמחתי להיות שם, גבוה, בחיבוק חמים עם זאת שאהבה נפשי, מול השמש והרוח והנוף, ולכוון כוונות לשנה הבאה.
Clik here to view.
זה מה שמצאנו בבית, כשחזרנו.
Clik here to view.
החיים שלי מתוקים. משו משו.
Clik here to view.
תמונה אחת מחגיגת ראש השנה אצל חיה, באותו הערב:
Clik here to view.
שיר לקינוח. זה הביצוע הכי מוצלח לthe story של ברנדי קרלייל. הוא בהופעה ויש שם תוספת אינסטרומנטלית מאממת (עכשיו כשמצאתי את השיר ביוטיוב אני מבינה למה התוספת, כי יש מאחוריה תזמורת סימפונית. בזבוז לא להשתמש. ואגב, אני ממש לא מבינה את הקליפ)
ואם כבר ברנדי, הנה שתי גרסאות כיסוי של שירים ידועים שלה.
ראשית, דולי פרטון מבצעת את השיר הזה ממש, ועושה ממנו דולי. מדהים.
שנית, בן פלאט מבצע את the joke.
Clik here to view.