הדבר החשוב ביותר לעשות לפני שאת יוצאת למסע עם ילדים, ויהא זה מסע של שעתיים, זה לארוז אוכל ומים. כי הם מתחילים להתלונן על רעב עוד בטרם טרקו את דלת הואן. אפילו אם פירורי הארוחה שהרגע סיימו לאכול עוד תלויים בקצה פיהם. זה רפלקס.
אז ארזתי מאפינס, חטיפי גרנולה, אפרסקים, נאשי ומים. הרבה מהכל. אחר כך לקחנו את כולם ונסענו 3 דקות שלמות לדאון-טאון-רוסלנד, שנקראת כך אפילו שכל הדרך היתה עבורנו עליה. אפ-טאון זה לא דבר.
שם הלכתי וקניתי הרבה שוקולד (יש לריטר-ספורט טעם חדש, שוקולד חלב ממולא בקרם שקדים ודובדבנים. שלמות) ונתתי לילדות שלי כסף בשביל בזבוזים. קשת הלכה לחנות יד2 ובמקרה של טל הכל הלך לממתקים. וכך יצאנו לדרך עם המון צורות של סוכר ושום דבר מזין ממש.
זה המקום לציין שה15s (בנות.בני ה15) היו ממש בעניין של כל ההרפתקה הזאת (הפתעה. אני יודעת) בעוד שה11s היו קשי עורף וקוטרים, במיוחד התינוק שלי (עוד לא בן11 אבל יש ויתורים שיש לעשות עבור שם קיבוצי. בממוצע הם כבר בני 11) שהתנגד נמרצות לכל הרעיון של לצאת מהבית. בכלל, לאחרונה המתוק הזה נהיה קצת חצוף, או אולי דעתן קולני? או שזה רק סביב קים כל ההתנגדויות? הוא טוען שהיא הרסה לו את החיים. זה בגלל שכשהיא באה הוא צריך ללכת לישון במיטה שלו. הפעם היא הרסה את חייו כי הוא אשכרה צריך להתרחק מהפלייסטיישן לכמה שעות. חיי כלב, בחיי.
אבל בהחלטה הורית אמיצה בחרתי להשקיע את אנרגיית השפעול (שעיקרה: תפסיק להתווכח ותיכנס לאוטו. אתה לא יכול להישאר פה, זאת לא אופציה) כי ידעתי שהוא הולך ליהנות.
קצין הגבול האמריקאי היה חביב, ביקש שנפתח חלון כדי שיראה את כולנו (אוטו מלא. היינו שש) ואז, אולי בגלל שראה שמות מעניינים בדרכונים, אולי זה הנוהל עם קבוצות, הוא בחר להקריא את כל השמות ולהתאים להם פרצופים. עם הילדות שלי זה היה קשה מבחינת השמות וקל עם הפרצופים (הדרכונים מיוני האחרון) אבל הילדים של קים, עם השמות הסטנדרטיים והתמונות מתקופת חיים אחרת, היו שקטים מאוד כשהקצין קרא בשמות המתים שלהם וחיפש נואשות פרצוף מזוהה או איזו קול ענות כלשהי. כל האוטו היה שקט מאוד וזאת היתה חוויה לא נעימה. לא אשמתו של אפאחד. שינויים לוקחים זמן.
הישוב הראשון שפוגשות ביציאה מקנדה במעבר גדול פטרסון הוא… בחיי שיש למקום שם ואני אפילו כותבת אותו בשורת הכתובת כשאני מזמינה משלוח מקומי בארה״ב. אבל אני לא זוכרת. זה ישוב זעיר שנראה כמו מקום מפעם, אולי תפאורה לאיזה סרט מימים עברו. מתוק מתוק. ובישוב יש אישה אחת שגם לא קוראים קים והיא מעניקה שירות של קבלת משלוחים עבור קנדיות כמונו. it's a thing. היא לוקחת 3$ עבור השירות של קבלת החבילה שלך ושמירה עליה עד שתבואי לקחת אותה. יש לה אולם במיוחד בשביל זה. ובחזית יש לה חנות עם האוסף הכי מוזר של חפצים. לא ברור מי קונה שם משהו. אני אצלם בפעם הבאה. זאת לא איזו עיירת תיירות או משהו. שומדבר מעבר לתיירות של קפיצה לאיסוף חבילה.
אולי זה כיסוי לאיזה עסק אחר? לא נראה לי. היא פשוט שם בשביל להעביר את הזמן בין ביקור של קנדית כזאת או אחרת מרוסלנד (מי שגרים במורד ההר, בטרייל, חוצים בתחנת גבול אחרת, ושם יש שירות דומה). אישה מצחיקה שמוכרת דונאטס בשבת. בטח שם הכסף הגדול. אם כי כשהגענו בצהריים כבר לא נשאר כלום.
סוףסוף יצא לנו לעבור שם בשעות שהמקום פתוח ולקחת את המשחק של אסתר פרל שקניתי בטח במאי. להפתעתי היתה שם עוד חבילה עם שמי עליה, שטיחון כניסה מטארגט שכבר הוכרז כאבוד באביב ופתאום צץ. כמה הפתעות!
עוד לפני קולביל (היעד שלנו. עיר עצומה. זאת אומרת עם וולמארט), מרחק 45 דק׳ נסיעה לערך, נגמרו רב הסוכר וצבעי המאכל באוטו והתחלפו בתחושה מעורבת של בחילה ורעב.
איתרנו את החווה (בת שמונים הדונמים. מהסוג שאפשר למצוא במרחק הליכה מוולמארט, מסתבר), על שדה הדלועים ומבוך התירס שלה, כולל השלט ״סגור״. תפנית בעלילה הייתי אומרת.
״אני לא מבינה. בדקתי מראש״ מלמלה מארגנת הטיול הזה, עד שקול קטן מהמושב האחורי אמר: ״הם פותחים פה בארבע היום״. ככה זה כשחג ביום שישי ואת יוצאת להרפתקה מעבר לגבול. את בתחושה של שבת בעוד שעבור המקומיים זה יום חול. וביום חול פותחים בארבע. בסך הכל הגיוני.
הנוער פצח בכמה קמפיינים מקבילים בנוגע לדרך הנאותה לבלות את השעה ורבע שיש לנו להרוג עכשיו. היו שם 3/4 שחשבו שחנות יד2 שניה ביום אחד זה פשוט שיחוק (בעיקר קשת. יש לה סבלנות לדברים הללו) ואחד שהתאמן על שרירי הקיטור שלו והצהיר משהו בכיוון של ״מעדיף שתירו בי מאשר להיכנס לעוד חנות היום״. אז התפצלנו. כל בעלות הסבלנות הלכו לחפור במציאון ואני, בהיותי חברה שקטה במחנה של טל הקולני, לקחתי את צרור הסוכר המקפץ עם הלשון הכחולה לסיבוב בעיר. זה היה כמו לתת יד לגדי. הוא הלך ורץ וקיפץ ופטפט. התבוננו בחלונות ראווה, ניתחנו את מה שראינו ובעיקר העברנו את הזמן כדי לאפשר לזמן לעבור. בינתיים היתר חוו את אחת מהחנויות הקדושות ביותר באזור, משהו עם הרבה צלבים וספרים על ישו (ובתוך כל זה מדף אחד קטן בתחתית עם כמה ספרים וכותרת ״דתות אלטרנטיביות״. איזה מונח מעניין. יהדות לצד Pastafarianism?) ועיצוב כללי הישר משנות השבעים.
לחווה הגענו בחמישה לפתיחה עם שקית מלאה באוכל מקומי (עוף מטוגן. זה טעים כלכך! ואיזה דיל מטורף. עשרים דולר אמריקאי ויש לך אוכל שכל השישיה אוהבת, וזה לא סוכר, זה חלבון! ואפס קיטורים).
כשלקחנו מפות (כן, למבוך יש מפה! עם מקומות ממוספרים לעבור בהם, נקודות ליציאה קלה ואף מספר טלפון כדי לקרוא לכוחות ההצלה המקומיים לחלץ אותך) כבר היו משפחות מושכות עגלות עם דלועים שאספו בשדה כדי לקחת הביתה ולקשט את החזית. זאת העונה. זה יפה, וגם מזין עבור הסנאים.
הלכנו בדבוקה של שש, כשבראש טל וקשת מנווטות בשיא הרצינות עם מקסימום ויכוחים למייל, באמצע ליאו וגריי מגלגלים עיניים ומחכים שתהיה החלטה אם ניקח פניה חדה ימינה או נמשיך ישר ובמאסף קים ואני מצחקקות ועושות דברים שגרמו ל11s להגיד ״חלאס״ בהרבה אופנים.
השמש היתה כתומה במערב (טל וקשת לקחו את זה בחשבון. כיוונים זה חשוב במבוך), התירס היה בגובה שניים וחצי מטר, וטל נהנה על אמת (ידעתי).
לקינוח, חדשות פחות משמחות.
לפני כמה ימים כשבאתי לפתוח לתרנגולות בבוקר מצאתי את רובן מתות.
ניתוח אירוע, אחרי שכריסטינה באה להחזיק לי את היד ולהיכנס לגיא ההריגה, הוא שדביבון או בואש או נמיה, האם זה בכלל משנה, נכנסו דרך פתח צדי שפספסתי (משהו ממש קטן). כשפתחתי את הדלת בזהירות בבוקר, במקום 11 עופות כרגיל, יצאו תרנגול, ברווזה ותרנגולת. התרנגלות נעלמה (אולי ברחה מחמת הטראומה?).
הזמנתי את כריסטינה. היא באה. יחד נכנסנו ובעוד אני מפנה גופות של תרנגולות וברווזות למריצה, היא ליטפה את גופו וראשו של תרנגול (אחר) ששכב שם בהלם ומלמל מלמולים תרנגוליים. לדבריה לא היו לו פגיעות חיצוניות נראות לעין ואולי אפשר להציל אותו. בחרתי להפסיק את הסבל שלו והיא הלכה לבצע את זה. כי כזאת היא כריסטינה – חברה טובה ותותחית על.
אחר כך אמרתי לה שאני הולכת מפה בסוף היום ולא מתכוונת לתקן את החור (אז עוד חשבתי שזה החור בגג. זה לא) וצריכה הפסקה להתאוששות. אז שבבקשה תוסיף את הברווזה (והתרנגולת, אם זו תופיע) ללהקה שלה.
אבל מה עם התרנגול הניצול? איך אני מוצאת לו בית עכשיו? אסור לה תרנגול בסלוקן (אני בשולי העיירה, לי מותר). קיצור, החלטנו על חיסול וכך יצא שהחברה היקרה שלי לקחה הביתה שני תרנגולים שלא עושים רעש ויעשו מרק, ועוד שקית גדולה עם כל הגופות ממסע ההרג הלילי כדי להעביר לחבר שלה שמגדל חזירים (אלה יקחו שאריות מכל סוג לתת לחיות שלהם. המוניטין שיצא לחזירים הוא לא סתם).
עכשיו אין לי יותר תרנגולות או ברווזות וכנראה, אלא אם אשבר קודם, זה ישאר ככה עד האביב ואז נרענן את הלול.