בחורף את צריכה להיות מוכנה להיתקע, תמיד. לכן אמרתי לנטע שתיקח מעיל כשנסענו להדלקת נר תשיעי (מסתבר שיש אם את מתעקשת. או אם לוח השנה הטעה אותך וחשבת שזה נר שמיני), אפילו שזה קרוב ושהיא תהיה בחימום כל הזמן פרט להליכה אל האוטו וממנו. בגלל זה גם לקחתי את הדוקרנים שלי שאני עוטה על מגפי השלג שלי. למקרה שיהיה צורך וכדי שלא נגמור עם עצמות שבורות.
לא חשבתי על זה הרבה כשחפנתי אותם והלכתי לאוטו אבל הנה הם, דוקרנים במערכה ראשונה.
התנאים בחוץ היו מוטלים בספק. מזל האויר בג׳ננה ונראה שחלון הזמן המתאים לתנועה על הכבישים היה אתמול. אבל אנחנו כל כך אוהבות את רבקה וחיה, הן יהלומים. ואת הנר הראשון אצל חיה הפסדנו מחמת התשישות. זה קרוב, לא נבטל.
בשעות שקדמו לאירוע התרחש בבית פרויקט ״פינוי פריזר״, בדרך ל״ריקון מקרר״ צעד הכרחי בדרך ל״כמה זמן את מתכננת להשאיר שני מקררים במטבח? הישן חייב לעוף״.
אז איחדנו כוחות, קים שלפה את כל הארכיון ואני שקעתי בסיפורים על כל שקית שהכילה פרוסת לחם בודדה או צרור עלים. סיפורים, מיונים, ריקון של הקומפוסט מכל מה שהלך אליו, באמת, לא הייתי יכולה לעשות את כל הצעדים האמיצים הללו בלי מבטי התוכחה של אהובתי.
או אז היתה על השיש ערימה של שקיות עם כלמיני ירוקים (בעיקר עלי סלרי ועוד כמה חופנים של מה שמכונה ״עשבים שאת יכולה לאכול״) ושקית עם חלב קוקוס ועוד מיכל עם חלב שקדים. החלטנו לחלק תפקידים: אני אכין מזה מרק וקים תכנה אותו בשם: ״מרק תחתית הפריזר״. ואנחנו לא נגלה לאף אחד את השם, זאת תהיה בדיחה פרטית של שתינו.
מזל, מזל שהרחתי את חלב השקדים רגע לפני שהוספתי למרק. אני יודעת שעד שלא ניסיתי אני לא יכולה באמת לדעת אבל נראה לי שסלרי לא הולך טוב עם וניל.
בכל מקרה, אידיתי בצל, הוספתי את כל הירוקים ואחר כך מים ואת חלב הקוקוס ובישול ובלנדר ומלח פלפל ומה שהפיח בו רוח חיים בסוף היה הרבה לימון. לימון כן הולך עם סלרי. הייתי אומרת שהם חברים ממש טובים.
עוד הכנו גבשושיות שוקולד ובוטנים שזה בדיוק מה שזה נשמע. ומרק עוף. ואת כל הטוב הזה שמנו באוטו ביחד עם חנוכיה ונרות ומשחק ״טאבו״ ונסענו ממש לאט וממש בזהירות אל רבקה. מכל השישייה רק נטע הצטרפה אלינו. אולי מזל שכך.
רבקה בחרה להיות שגרירה של רצון טוב ולהזמין את כל העמק, ולא רק, לקומזיץ ולביבות. אני ראיתי את הפרסום שלה בקבוצה של ווינלו אבל מסתבר שזה הגיע עד נלסון. כך הגיעו לאירוע זוג ישראלי חדש באזור שגר בשולי נלסון. ועוד כלמיני אנשים לא ישראלים ולא יהודים. גם אני הייתי באה לאירוע של חג כלשהו אם היו מציעים לי אוכל מטוגן. המכנה המשותף השמנוני ביותר שקושר את כולנו בריקמה אנושית של צרבת.
היו שם לביבות, המון לביבות. מטוגנות כמו שצריך עם אלפי זרועות קטנות ופריכות. ״יותר טוב משלך״ פסקה נטע ואני הודיתי בהכנעה שיותר טובות משלי. ידעתי את זה מראש. את הלביבות של רבקה אכלתי בחנוכה דאשתקד ומי יתן ואוכל אותן אצלה בעוד הרבה חנוכות.
לצדן היו שמנת חמוצה (תמיד טוב שתהיה) ורסק תפוחים שזאת תוספת צפון אמריקאית מסורתית לצד לטקעס שכנראה יקח לי עוד זמן להבין. ועד אז אמשיך לתהות מדי שנה כי כזאת אני, עקבית בדעותי ושכחנית מה כבר תהיתי בקול יותר מדי פעמים.
היה גם מרק עם קניידלך מעולים שהיו ממש כמו חיבוק מסבתא. מרק לגדוד. היה כלכך טוב!
אחרי שכמעט כל האורחות התפזרו ונשארנו כמעט רק אנחנו, בנות סלוקן, וחיה, ורבקה הכינה תה ודחקה בנו לאכול עוד לביבות, עברנו לסלון ושיחקנו טאבו.
למי שלא מכירה, טאבו זה משחק בו את מנסה לגרום לבנות הקבוצה שלך להגיד איזו מילה אבל במקביל יש רשימה של מילים שאסור לך להגיד. זה אתגר נחמד, זה מתאים לקבוצות קטנות או גדולות וזה מוציא מרבקה את המיטב. רבקה היא יצור משמח מראש אבל נראה שטאבו ממש לוחץ לה על כל כפתורי השנינות והדעתנות. אני תמיד רוצה את רבקה בקבוצה הנגדית כשאני משחקת טאבו, רצוי בצוות עם הבת שלה כי השילוב של אחת שלא שמה זין ואחת שמאוד רוצה לנצח זה פשוט… רק להביא קערת פופקורן ולנסות לא להיחנק מחמת הצחוק.
מתישהו בחרנו ללכת הביתה, אז דוקרנים על הרגליים, ויאללה, אל החושך ואל ה… מה זה הדבר הזה שיורד מהשמיים בסוף דצמבר?
גשם.
יש לנו כמה קילומטרים על הדרך האחורית, זאת שממערב לנהר. ואז להוריד את חיה בבית, לחצות גשר ועוד נסיעה על הדרך הראשית. בסך הכל קרוב ואנחנו רגילות לחושך. לפחות אני רגילה. וקים היא נהגת עשויה ללא חת. ואני יושבת במושב האחורי עם הילדה שלי שמדברת על תוכניות חלופיות למחרתיים, כשיש לה תור לקעקוע, אם יהיו תנאי מזג אויר לא מתאימים לנסיעה ואיך היא תגיע ואיך היא תחזור וככה וככה ובעוד היא מדברת עם מעט מאוד פסיקים ובלי נקודות בכלל אני מרגישה איך אני מאבדת אחיזה בשיחה ממש כמו שאני חושבת שאני מזהה שקים מאבדת אחיזה בכביש. אני רואה איך חומת השלג מתקרבת אלינו ומתרחקת חליפות בזוויות אקראיות. ואז אני שומעת את קים לוחשת שהיא מנסה אבל לא משנה מה היא עושה עם ההגה או עם הגז – האוטו נוסע איך שבא לו.
אני כותבת לעצמי תזכורת לקנות לקים את מתקפל לאוטו כי זאת הדרך היחידה לחלץ עצמך מתוך ערימת שלג אליה הגעת שלא בטובתך, בדרך אחורית חשוכה שכלב לא עובר בה. אבל איך נחלץ עצמנו עכשיו.
בשילוב נדיר של מזל, קור רוח וכישורי נהיגה יוצאי דופן – הצלחנו לצלוח את משטח ההחלקרח הזה ולהגיע לרחוב של חיה. מכאן, חשבתי לי, אם ניתקע – נלך ברגל.
הגענו. חנינו. שילבנו ידיים, ובזכות הדוקרנים שהיו לאחת מאיתנו על המגפיים – הצלחנו לעבור את משטח הקרח המשופע שהוביל לדלת שלה.
עמדנו בכניסה ושקלנו את האפשרויות. אני ראיתי קצת מטושטש והרגשתי את הגוף שלי רועד. ראיתי רק אפשרות אחת אבל חיכיתי טיפה עד שהיה שם קונצנזוס מצד מארחות ומתארחות. גם לא היתה לי יכולת לדבר. הייתי מבועתת.
התקשרנו לחמישיה שבבית ליידע שלא נחזור הביתה הלילה.
בינתיים בבית המארח המולה זוטה. סתיו, התינוקת של חיה ופיטר, חזרה לפני רגע מקלגרי, שם סיימה את התואר הראשון שלה (גיאולוגיה), ונוסעת מחר לישראל. אז יש שם סיטואציה של ארגזים ותיקים והנה אנחנו, מרגיעות נשימה ומחפשות מיטה.
אבל זה לא משהו שיגרום לחיה לאבד את שלוותה או עליצותה. כאמור – יהלום.
ראשית היא הגישה לי פיג׳מה. שנית היא הובילה אותי לחדר האמבטיה. שלישית היא נתנה לי לבחור מגבת ואז היא הדליקה נר ושמה שרפרף קטן ליד האמבטיה בשביל כוס היין שהיא הציעה לי. לשמחתי את הנר היא הניחה על אדן החלון. אני תוהה אם סיפרתי פה לפני שנים איך עדי, הבת המאממת של חיה (שזאת לא הפתעה כי עץ גויאבה לא מצמיח בננות), כשעוד גרה פה בעמק, קיבלה אותי אליה יום אחד, ראתה את תשישותי וגם הובילה אותי לאמבטיה. נר וזה. רק שאצלה מערכת הביוב חסרה את השסתום החד-כיווני הנדרש ובעוד אני נרגעת באמבטית שמנים, האסלה גיהקה ואז עלתה בלהבות. סיפרתי לחיה את המור״ק בעוד היא נותנת לי לבחור בין מלחים לשמנים.
אני אוהבת את הספא הזה, ולא רק בגלל שלא התקלחתי לפחות ארבעה ימים (כי אין לנו מים).
ישנתי רע מאוד. לקח זמן לבהלה שהיתה תקועה לי בגוף מאז הנסיעה להתפרץ כבכי של שחר וכאבי הגוף נשארו איתי עוד כמה שעות.
בבוקר חיפשנו עדכונים על מצב הכבישים. קים חיפשה קפה.אני חיפשתי קרקוע.
שתיתי את הקפה בשביל החיבור (אני שתיינית חברתית) וביקשתי חביתה. חיה הכינה לנו צלחות צבעוניות. שוב הרגשתי את סבתא. זה היה טוב.
עד שפיטר יצא לדרך עם סתיו וישלח עדכונים על מצב הכבישים לכשיגיע לאזור עם קליטה סלולרית, התישבנו לשחק. כי אם יש לנו זמן להעביר – לפחות ניהנה.
שיחקנו Azul שזה משחק אסטרטגי נהדר. בהחלט רוצה מזה עוד.
אבל הדיווח הגיע, אפשר לנסוע, ויש לנו צרור ילדותים שמחכיםות לנו בבית.
ביקשנו מכריס שילווה אותנו עד לדרך הראשית שהיא סתם רטובה. והוא הסכים בשמחה כי הוא מתוק. איך, איך כל האנשים סביבי כאלה נשמות.
ישבתי לי באוטו, כרסמתי עוגיות חנוכה (יש דבר כזה. בצורות של חנוכיות וסביבונים ובטעם לא ידוע כי זאת היתה אכילה של מתח אבל אני משערת שטעימות כי, מה, עוגיות)
הגענו הביתה בשלום. התמוטטנו קלות. ואז התאחדנו עם הילדיםות שבקושי שמו לב שנעדרנו.
בבית פירקתי מהדינוזאור שלי את הטפטופים של הנרות לפני אחסון עד חנוכה 2023 כשהאצבע שלי הרגיעה משהו בנקב שבבטן הדינוזאור.
יש שם פתק.
הוצאת ופתחתי.
הוא מדצמבר 2021.
כנראה כתבתי שם שאיפות. יש שם כלמיני דברים כללים אבל הפתק נפתח בתיאור של האישה שאני מקווה למצוא ומתוארת שם קים.
אוי הלב שלי.
סצינת סיום שלווה לפוסט עם מרכז מבוהל:
זה הבוקר האחרון של כולנו ביחד. תיכף נתארגן וניסע כולנו כמעט לאותו המקום, בלי צורך בתכניות חלופיות כי הדרכים סתם רטובות.
אנחנו מתכרבלות במיטה, מצמידות עור לעור וידיים לכוסות של קפה, כמו שראוי. מדי שלוש דקות יש דפיקה בדלת ומי מהנוער (בלי לפספס אף אחת מהשישייה) יכנס וישאל משהו. המון שאלות היו למרים. אחרון מגיע ליאו, הגדול שלה והוא לא בא לשאול שום דבר. הוא רוצה להיות איתנו.
עכשיו צעד אחורה בשביל הסבר.
לפעמים, במעשה האהבה של שתי נשים, מעורבים איברים תותבים. וכשזה קורה – הם נושרים כשאין בהם צורך ואנחנו לא ממהרות לאסוף את הצעצועים שלנו מיד אחרי השימוש. כי סדרי עדיפויות.
צעד קדימה, בחזרה לזמן בוקר יום רביעי.
ליאו חולף על פני, הולך לצד של אמא שלו ומתמרח לצידה על המיטה ואני נזכרת ואת פני שוטף מבט מבועת ואני מסתכלת על קים שמסתכלת עלי בחזרה ולוחשת משהו. אני לא יודעת מה היא לוחשת, השמיעה שלי חלשה גם כשמדברת בקול ואני לא בפאניקה. אני חושבת שהיא אומרת לי ״במגירה של המלוכלכים״ או שאולי אני מקווה שזה מה שהיא אומרת וליאו נשכב לצידה ולא קופץ בבהלה מחמת מפגש בלתי צפוי עם דילדו, ואז ליאו הולך משם ואנחנו מקימות את עצמנו כי יש לנו ילדות להאכיל ונסיעה לנסוע ואני שואלת אותה איפה היא שמה אותו כי הוא לא בשום מקום והיא אומרת לי -חשבתי שמתחת לכרית אבל אין. היה שם איזה נס גלוי והוא נעלם. ואז היה נס מטונף (גלגלי אבק) והוא נמצא מתחת למיטה. אנחנו צריכות להיות יותר מאורגנות כשיש ילדותים בסביבה.
