פסטיבל חורף ברוטב עגבניות

מסתבר שיש ברוסלנד פסטיבל חורף מה זה מפורסם.
ידעתי עליו, ידעתי על קיומו כי הייתי פה, לפני תשע שנים, בביקור הראשון שלי אי פעם ברוסלנד (יום לפני ההפלה), וסביבי היו הכנות לפסטיבל, אבל מיד שכחתי. מקיומו של הפסטיבל, מקיומה של רוסלנד ה-הו-כה-רחוקה. לא ידעתי שיום יבוא ותהיה לי שם בת זוג ומאת הקילומטרים שבין העמק וההר יהיו כהרף עין.

והנה אני פה, ולא סתם – אני אשכרה מעורבת. באחהצי שישי אני באה לסופש (ועוד כמה ימי חול) ובמקום להיות עם קים מאוד מאוד לבד ומאוד מאוד קרוב אני עומדת במטבח של ואל ונותנת יד למבצע גלגול 200 יחידות כרוב ממולא. בשביל הפסטיבל. מה שנקרא – בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי. גם מאה שנה לא אכלתי כרוב ממולא. כרוב ממולא זה סבתא אסתר וזה שנים שהיא לא מגלגלת שום דבר. ואנחנו לא על אותה היבשת. או מאותו הצד של העשב.

כבר הרבה מאוד חודשים בוער בנו הרצון להשוות מתכוני סבתות ולהכין את הכרוב הממולא האוטימטיבי. למרות שהמתכון שלי הוא מהסבתא המעורבת-ירושלמית ולא מהסבתא-רבתא הרומניה שלי ושלה כן, ולו במקור, זה מאוד חמוד ומגניב ורומנטי. שזה כמו רומני עם תוספת של אות. לא, אני לא על סמים. אחרי שהבנו שיש לנו סבתות שהיו למעשה שכנות (עיירות סמוכות) זה די ברור ומתבקש שאנחנו בנות דוד מדרגה שישית. שזה בערך קרבת הנזלת שיש בין כל שתי יהודיות ממזרח אירופה, תוכיחי לי שאני טועה. אין פואנטה.

ואז במקום להסיר מעלינו בגדים בריח כרוב ממולא (שזה ריח מאמם. קצת כמו פוק של תינוק) לקחנו את המגשים לדוכן על הרחוב הראשי כי כל הסיפור זה גיוס כספים לבית הספר של ליאו. כי הכרוב הממולא של קים הוא שם דבר. היה לה בעבר עסק של אוכל וכרוב ממולא היה ממוצרי הדגל.
מגיע בוקר שבת ושוב (אני מתחילה לזהות פה דפוס) במקום לעשות את הדבר ההגיוני בבוקר כזה (פוך, עור, כל הדברים) אנחנו יוצאות אל הקור והשלג. שלג! וזה המקום לציין שרוסלנד היא עיירת סקי מה שאומר שכולן פה עושות סקי. ובקיץ רוכבות על אופני הרים. בכל הגילאים. וישר את מזהה מקומיות כי הן לובשות ציוד שלג שהוא גם באיכות גבוהה וגם חדש ומנצנץ. כולל הילדות. והילדות פה הולכות מוזר כי הן נועלות נעלי סקי. ואם לא אז בגדי ספנדקס כי בדיוק חזרו מתחרות סקי למרחקים. מגיל הליכה ועד גיל הליכון. לא כמו הילד שלי שלובש בגדי שלג יד שישית עם טלאים של דאקטייפ. איפה היינו. עיירת סקי עם נשים היפראקטיביות. משוגעות כאלו. המסורת היא, כמו שבמקום אחר שכולנו מכירות בפורים יורד גשם, זה שבסופש של פסטיבל החורף של רוסלנד יורד גשם. אבל לא היום!
אנחנו שם בשביל לעזור להקים, להתחיל, ליצור תנועה. מאחורינו יש את בית הקפה בו ישבתי ביום ההוא שביקרתי ברוסלנד לראשונה. כשטל היה בן שנתיים ואני הייתי בהריון לא מתוכנן ולא רצוי. לצדנו יש רחוב שלם (תלול. פה יש רק רחובות תלולים) שנחסם לתנועה והוקמו בו רמפות ומתקני שעשועים בשביל אנשים עם ציוד סקי. בלוק הצידה משם יש מגלשת קרח. ממול יש את היכל הקרח שפסלי שלג (או קרח?) ענקיים מסמנים את שערו ובו נמכרת בירה ומנוגנת מוזיקה חיה. תיכף על זה. הכל ממש כמו אז. אבל עכשיו אני פה כשהאנשים מסתובבים והנוער מחליק וקופץ על הראמפות, בהכנה לתחרות הקפיצות שתבוא תיכף.

בית הקפה עמוס. אני נכנסת לשם כמה פעמים לקנות קפה לקים ולואל. ולמלא את הקומקום החשמלי בברז בשירותים. שוב ושוב נכנסת ומרגע לרגע התור מתארך. עכשיו הוא מתעקל עד לדלת. כתריסר אנשים. מטורף משהו.
מולי גינת הבירה, שם לא אבוא אבל לצערי את המוזיקה אני שומעת. כרגע יש שם מישהי שנשמעת מסטולה. היא מאוד תיאטרלית ומאוד מזייפת. אחר כך תבוא מישהי שעושה עבודה ממש מקצועית בז׳אנר הצרחות-מלוות-בגיטרה- חשמלית, תהיה שם להקת ג׳אז מהסוג הלגמרי שמיע ואחר כך יתפסו מקום באסים אלימים ותו לא. העיר הזאת תהיה מלאה במוזיקה הערב בשלל אולמות. אני בטוחה שיהיה שם משהו טוב. כרגע – פחות.

עוד לא הסתיימה שנת ״אחרי המגפה״. עדיין יש דברים שקורים בפעם הראשונה מאז שדברים הפסיקו לקרות. למשל פסטיבל החורף הזה. אנשים נזכרו מהר מאוד איך עושות את זה. פתאום זה נראה לגמרי הגיוני לדחוף את הידיים שלך למגש העוגיות בשביל לבחור את האחת.
האגדה מספרת שלפני קוביד, פרט לתחרות הקפיצות שראיתי במו עיני (גם ראיתי את האמבולנס שחנה במורד הרחוב החסום, כי זה רק עניין של זמן עד שיהיה צורך באמבולנס), היתה גם תחרות מזחלות. זה הולך ככה: את בונה מזחלת שלג (כמו זאת מאולימפיידת החורף בה חבורת גברים בבגדים הדוקים דוחפים מזחלת מוארכת ואז קופצים לתוכה ועושים כל שביכולתם להגיע לתחתית המסלול בזמן הכי קצר. הייתי קוראת לזה ספורט מוזר אבל אז איך אני אקרא לקרלינג?), בדקתי את תחילת המשפט וראיתי שהוא בלשון נקבה. אני חייבת לתקן את עצמי. אני חושדת שזה יותר בכיוון של ״אתה בונה מזחלת שלג״. זה שלב אל״ף.
שלב בי״ת – אתה אומר לעצמך – יאי, כבר עשר בבוקר ותיכף מתחילה התחרות, כדאי שאשתכר כדבעי. ואז כשאתה מסטול תחת אתה מלא ביטחון, אומר – מה כבר יכול לקרות, ויורד רחוב שלם במזחלת שלך.
אותה אגדה (אישה ואגדה) ממשיכה ומספרת שהרבה עצמות נשברו ככה. היא ראתה בעצמה. וגם מערכות נישואין של נשים שהבינו שהן נשואות לאדיוט. גם את זה היא ראתה.
משום מה השנה הם לא הצליחו להשיג ביטוח לתחרות, מעניין למה. וכך הרבה נשים ישארו תקועות במערכת יחסים שאולי היתה צריכה להישבר במורד הרחוב המאוד תלול הזה.

מדי פעם אנחנו יוצאות לסיבוב ברחוב הראשי הקצר עד מאוד של רוסלנד.
הרחוב מפוצץ באנשים וזה כה מוזר. זה מזכיר לי את מעט הפרקים של בנות גילמור שיצא לי לראות. יש שם כיכר אחת שהיא נראית כמו כל העיירה. הכל קורה שם. אבל עדיין יש מלון ומסעדה ומספיק תנועה בשביל להחזיק אותם עסוקים. אבל הכל נראה כלכך קטן באותה העת. וזאת בדיוק רוסלנד. יש בית קפה (כרגע עם תור אינסופי), סופרמרקט, כמה מסעדות, יותר מחנות אחת לציוד סקי. אבל זה מקום די פיצי למראה. ואיכשהו בפיתולי ההרים, במקום שכולו עליות, גרים 4000 תושבים. ועכשיו גם תיירות ופרצופים מוכרים מהעמק ממלאים את הרחובות. זה הומה בצורה מפתיע. אותי. אףאחת אחרת לא מופתעת. מה, זה פסטיבל נורא מפורסם.

יש עוד פסטיבל מקומי אחד שמושך אליו המונים. גם עליו לא שמעתי עד היום. קוראים לו golden city (בואו ניזכר שכל הקוטניז זה אוסף של מכרות מתים וישובים חיים שהתחילו מנותני שירותים לכורים) עם שם החיבה cold and shitty, על שם מזג האויר בספטמבר, עת הפסטיבל הזה מתרחש. אין, אין על ההומור של אנשי ההר.

אנחנו שם תומכות במשמרת ראשונה של הורה וילדה מתנדבות. תיכף יבואו בראד, האקס של קים, ושני הילדים שלה. הם המשמרת הבאה. אנחנו מבקשות מהם להביא את הכובע.
זה המקום לציין שקים ובראד הם פרודים בסבבה. ובעוד אנחנו לגמרי מודעות לזה שאנחנו שתינו זוג מאוד צבעוני ורועש, להיות פה בדוכן ביחד עם האקס שלה זה יהיה ממש עניין ציבורי. רציתי לומר עניין לציבור. הם היו זוג מאוד ידוע, בעלים של הקפה הכי פופלרי בעיר (כן, זה שמאחורינו ברגעים אלה. הם כבר לא) ואחרי שהיא נעלמה מעין הציבור לכמה שנים, עכשיו יש לה חברה וזה. בראד היה חברהמן והסכים לחבוש את הכובע שקים סרגה לגריי. זה היה מאמם.

הייתי צריכה להסביר למה אני קוראת לסיטואציה הזאת ״צהובה״. מסתבר שבאנגלית לא קוראים לזה ככה. הכובע היה צהוב וכל הסצינה היתה צהבהבה ובעיקר שעשענו את עצמנו. לא נראה לי שמישהו שם לב. וגם, בראד כלכך מנוסה (גם היה להם קייטרינג ביחד. כאילו, הוא מסתדר עם הכנה והגשה של אוכל) שדי מהר נוכחותנו היתה כה מיותרת. אז הלכנו משם.

סוף דבר – הכרוב הממולא הכניס איזה אלף דולר אחרי הוצאות. נראה שהיה שווה את הרוטב שנשפך לואל על מגפי הסקי.

הכרוב של קים היה מעולה, ובהחלט רציתי עוד רק מה, חזרנו הביתה עם אורז בכמות להתקלח שלא היתה לנו שום כוונה לאכול (זה אוכל של ילדים) והמון אמצע של כרוב, החלק הפנימי שהוא מקווצ׳ץ ולא בר גלגול. אז הכנו כרוב ממולא בשכבות, מותאם למגבלות התזונתיות שלקחנו על עצמנו (לפיכך – האורז לא נכנס).

לפני שהתחלנו להרכיב את המתכון שיהיה האמא של המתכונים של הסבתות הרומניות (כמה אנשים עצרו את קים ברחוב להגיד לה שזה בדיוק כמו של סבתא שלהם. למעשה יותר טוב), ניסיתי להיזכר מה היה במתכון של סבתא אסתר, חוץ משמיר כמובן. מה הופתעתי כשרתם הגיבה לי כשלושים שניות אחרי שביקשתי את המתכון בוואסאפ של אברמזון, ומצאתי בו את מה שאת מוצאת במתכון של סבתא אשכנזיה, ומחילה, אבל זה המצב. מלח, פלפל, לפעמים פפריקה. אמאאאא איפה השמיר?
מסתבר, שעשבי התיבול נכנסו לכרוב הממולא בדור הבא. השמיר זה מאמא, לא מסבתא.
יאי. איזה סיפור בניתי סביב זה. שוין. כבר הייתי כלכך דלוקה על שמיר שקניתי צרור שמיר טרי תמורת אחת מכליותי. וככה זה נראה –

כרוב ״ממולא״ – בשכבות. עם קינואה ועוד דברים שסבתא שלי לא היתה חותמת על
יצא לי מזה שלוש תבניות אינגליש. לא מהסוג החדפעמי אלא הרחבות.

2 בצלים
8 פטריות שמפיניון. לא, החומות, איכקוראיםלהן
1 כוס קינואה, לא מבושלת
700 גר׳ בשר (איזה שרוצה) טחון עם מספיק שומן
שמיר (תכל׳ס, אם היה לי זמין הייתי מפוצצת בכל עשבי התיבול האפשריים, בעיקר אלו שלא היו מוכרים ברומניה של ראשית המאה העשרים)
שום
מלח פלפל
כרוב – מפורק לעלים, עם העורקים השמנים והלא טעימים מגולפים החוצה.
2.5 ליטר רוטב עגבניות דליל, ושלא יהיה איטלקי כי זה לא הכיוון. בעצם מה אכפת לי כבר עשינו את יציאת מזרח אירופה (אפשר מיץ עגבניות מתובל. אפשר עגבניות מרוסקות מדוללות במים. ותיבול כזה של מלח פלפל שום. בלי הרפתקאות)

הכנה

את הבצל טיגנתי
את הפטריות קצצתי וטיגנתי ביחד עם הקינואה היבשה
את כל זה ערבבתי ביחד עם הבשר הטחון
והתבלינים (מלח, פלפל, שום, אפשר גבישי או אבקתי, בעיקר אם את עצלה, שמיר קצוץ)
שמתי בתחתיות של התבניות. לא דחסתי. בדיעבד אולי הייתי צריכה לשים מצע של רוטב. מי יודעת.
על זה – עלי כרוב ופיסות עלי כרוב, עד קצה התבנית.
ורוטב רוטב רוטב מכסה את הכל ומחלחל למטה. אם נשאר קצת רוטב ואין מקום – אפשר להוסיף אחרי שעה אפיה.
כל זה נכנס לתנור ב180 צלסיוס, 350 למניינם, למשך שלוש שעות. כן כן, שלוש שעות.
ואז לילה ואת אומרת, שיט, מה אני עושה עכשיו עם שלוש תבניות לוהטות.
ואז את שמה אותן בתוך קופסא ואת הקופסא בחוץ ועל הקופסא משהו כבד ואת מקווה לטוב כי עכשיו יש רק חיות טרף קטנות בחוץ.
קיצור, יצא טעים משהו ב״ז ואני שמה על זה עוד קצת רוטב בחימום. תיכף אני אפרוס את זה למנות ואשים בפריזר בשביל ד״שים עתידיים מסבתא שלא קיימת.

רציתי לשים פה גם את המתכון לעוגת השוקולד שהכנתי לארוחת החברות חסרות התקנה של קים בבוקר ראשון השמשי, זאת שהיא פלאו ועם פלפל חריף אבל נהיה פה ארוך אז אולי בפעם הבאה.

יאללה, תמונות