לכן יש לנו חתולה

חתולה, כזאת שרב הזמן לא רואים ומדי פעם היא אוכלת איזה עכבר.
אבל היום היה לנו את עומר, קיצור של "הוא מרייר", גור חמוד של סן ברנרד ששוקל 50 קילו בערך, אבל בא עם כל הפיצ'רים של גור. מלא התלהבות ופוטנציאל נזק.
בתוך הבית זה לא הולך חלק כי הוא מטריד את טל וקשת. אז בחוץ. בחוץ יש ערוגת תותים בתוכה הוא אוהב לעמוד או לרבוץ או לחפש תנוחה מתאימה לזינוק לתוך הלול. אוי אני מתה. רק הרגע קלטתי שזאת גם הערוגה של הבלקברי המתאושש מהכיסוח של טל, וטל שוקל הרבה פחות. (הלכתי לבדוק. הוא מת. והשום לידו גוסס).

בא בוקר, אני מרוצה כי רק תשע ואני כבר בחוץ בודקת מה שלום התרנגולת פגועת הרגל שנחה בבקתת הארנבים. טל בדיוק התעורר ואנחנו עומדות לאכול ארוחת בוקר בנחת ולהגיע לספריה לפני הזמן. איזה בוקר זהב. יובל מדווח לי שעומר מתעניין בצורה ערה בבקתת הארנבים, כלכך ערה שהוא חושש שהוא ירסק את התחתית שלה ואז יפתור לנו את הדילמה של מה לעשות עם התרנגולת הפצועה.
אני בוחרת להעביר אותה לחצר המוגנת. היא מוגנת מלמעלה ומלמטה, רק צריכה לחסום את הפתח שמיועד למעבר לבית/לול/תא הטלה/מאורת המלטה. צ'יק צ'ק מביאה לוח, ברגים, ומברגה, חוסמת את הפתח ומעבירה את התרנגולת למשכנה החדש והמרווח, שכולל דשא טרי, שמש ומרחבים. הרגל שלה לא נראית טוב.
מרוצה מעצמי נכנסת הביתה ומתחילה לארגן את מה שצריכה בשביל לגמור לטפל בתחפושות של הכיתה של קשת, קצת בגדים ורודים, גומי תחתונים, דבק חם, הכל אפשר לפתור עם דבק חם. צעקות מבחוץ.
עומר מוצא את החצר המוגנת כטרמפולינה. הוא זורק עצמו על הקשתות שוב ושוב. זה לא מקום טוב.
אני מביאה את הרתמה ומעבירה אותו לחנות ליד ערוגת הפטל, שם יש מוטות אנכיים שמחזיקים את הערוגה, אני משחילה על אחד מהם את הרצועה.

איפה אני אשים אותה עכשיו? המבנה החזק אצל כריסטינה, שומר על החיות שלה מדביבונים בלתי חמודים.
לוקחת את הקופסא שבניתי בשביל האפרוחים שיגיעו בעוד כמה ימים. מציבה אותה בבית. היא נמוכה, זה לא יהיה נעים אבל בטח פחות מלחיץ מתקיפות כלביות.
רגע. יש לנו פה מבנה חדש. מלונה שהבאנו אתמול כדי לשכן ארנבות או תרנגולות או ברווזים, מי שיצטרך.
יש לה גג וחלון מרושת וחלון מזוגג רק הדלת פתוחה. אני מביאה לוחות, חוסמת חלק ומכינה דלת עם בריח לחלק אחר. זה לוקח את הזמן שלו ואני כבר אצטרך להחליף חולצה.
הולכת לקחת את התרנגולת מהחצר שפתחתי קודם ואין תרנגולת. היא צלעה את דרכה החוצה. מוצאת אותה מאחורי העץ, מעבירה למלונה, סוגרת את הבריחים. תיכף נביא לך אוכל, הוא בתוך הלול מאחורי כמה דלתות שנאלצנו לקשור כנגד סעודת עוף כלבית. תיכף זה בא.
קודם, לוקחת ברגים ארוכים, מתקנת את העמוד אליו היה קשור עומר שעכשיו עומד עקום, אוספת את כל שיחי הפטל שפעם עמדו והיום הם שוכבים מנותקים, רבע ערוגה בערך, ונותנת אותם לארנבות.
מאכילה את מי שצריך והולכת לארוחת בוקר חפוזה ביותר. זה כל הזמן שנותר. .
גם כן בוקר.

זה לא נגמר בזה.
כאמור, הייתי צריכה ללכת לבית הספר לגמור ענייני תלבושות להצגה. כן, אני, תלבושות. גם אני צחקתי.
אספתי חפצי, נכנסתי לאוטו והרגשתי כאילו אני בורחת מהבית. זה קצת הקל על תחושת העקה העצומה שישבה עלי אבל גם זכרתי שבעוד שעה אני אמורה לחזור הביתה והבעיות לא יעלמו.
קניתי שוקולד.
ישבתי בחדר צרפתית, הדבקתי ונעצתי. היה שקט.
לפני שהלכתי אמרתי לטל וקשת להיות בקומה העליונה, כי עומר נוטה לדרוס את טל.
חזרתי.
החלטתי לקחת אותו לטיול. מצאתי אותו כותש שום ליד גופת הבלקברי. אני חושבת שזה סימן מאלוהים (או מעומר) שאני צריכה לשתול שם לוגן בריז.
לקחתי איתי שתי שקיות דקות ויצאתי לסיבוב מסביב לבלוק. תהיתי אם הוא מחכה לטיולים עם הקקים שלו או שאני מתעתדת לדרוך בטעות על עוגות בחצר. שתי האפשרויות נראו לי קוסמות באותה המידה ובכל מקרה זאת לא הבחירה שלי. הכלב הגיע עם חוקים משלו.
כמה דקות מאוחר יותר הוא הנמיך ישבן ועשה את שלו. הרמתי את החלקים המוצקים בעזרת השקית. אספתי אדמה וכיסיתי את מה שנמרח מאחור. הפכתי וקשרתי את השקית. המשכנו בטיול.
לא רחוק ראיתי את כריסטינה עובדת בגינה ותהיתי אם זאת תהיה בקשה גדולה מדי לבקש להפקיד את השקית בפח שלה.
כן. זאת בקשה ענקית. יהיה לי יותר קל לבקש להסיע את הילדה שלי מדי יום לקייטנה בעיר אחרת.
המשכתי ללכת איתו על חלקיו הנעים בפיזור וחלקו האסוף בשקית , חושבת לי שזה די מסריח החרא הזה, תרתי משמע. ולמה אנשים לוקחים על עצמם דבר כזה. למרות שאני לא זוכרת אנשים מסתובבים עם שקיות כשהם מטיילים עם הכלבים ובגלל זה אולי יש לי כמה עוגות מצחינות מחוץ לגדר.
איך זה שהכלבלב הזה שמתואר על ידי בעליו כנח מזג ומנומנם, מחרב את כל מה שעובר לידו, מהווה איום טרור מתמשך וגורם לי להרגיש לא בטוחה בבית שלי.
כיוונתי אותו הביתה ושחררתי אותו בחצר. שמתי את השקית המחורבנת בשקית נקייה ואת כל זה מלופף פעמיים בתוך שקית אשפה גדולה. עוד 7 שעות למנאייק.

כן יש המשך, בטח שיש המשך.
עוד סיבוב, ריחני ורך. הגוף בינתיים נכנע ללחץ ואני כבר די חולה.
והוא הולך ימינה ושמאלה, מזגזג ואני אחריו, מעבירה רצועה מיד ליד והולכת בדרכו. עד הבית כבר היתה לי מחלת ים ותהיות קיומיות על למה אנשים עושים את זה לעצמם. ועוד משלמים על זה ונוסעים עשר שעות כדי להביא אותו (עומר נולד קרוב לאוקינוס).
עוד לא קלטתי את הכיף שבעניין של כלב ענק עם כח הרס בהתאם ואפס תוצרים מועילים (אלא אם ריר וקקי נוזלי נספרים). יום אחד אבין, או שלא.
בינתיים אני מודה על חוסר העניין שלו בערוגת הפול ובזה שמתישהו אחרי שמונה ההרפתקה הזאת תסתיים.