כבר ארבעה ימים שזה רק טל ואני. רק טל המתוק שלי, ואני.
קרה לנו פה ושם במהלך השנה שהיינו רק שנינו. בכל פעם שקשת הלכה לבית הספר זה קרה. אבל הימים ההם היו קצרים יותר, היו לנו עיסוקי שיגרה והוא היה הרבה יותר צעיר.
בכל יום יש לי רשימת שאיפות די קצרה ורשימת הישגים קצרה ממנה. זה לא שהוא תינוק שדורש השגחה, זה פשוט שהחיים מלאים בחוויות, הוא אוהב את אמא ורוצה שהיא תהיה חלק מהחוויות הללו.
היום הזה היה ככל הימים בהבדל קטן: הרצפה היתה דביקה ומכוסה במיני בלגן מה שהסביל אותי מאוד ועמד בניגוד גמור לצוף הזה עם הפוני הגזור קצר מדי (אשמתי).
בראשית התבוננו בתמונות של שלדי בני אדם כדי לענות על שאלותיו למה הראש קשה אבל הלחיים רכות.
אחר כך התחלתי לעבוד על הדינגי (סירה מתנפחת). יש לי קיאק שזיהיתי מהר מאוד שאני ממש נהנית לחתור בו (אני. פעילות גופנית. אוהבת. לא יאמן) ואפילו כבר הזמנתי מיני שידרוגים עבורו שכן הוא בסיסי מאוד. היום הגיע החלק האחרון בהזמנה (אמאזון שלחו אותה טיפין טיפין. זה עלה לי בהרבה גלידות) – אקדח ניטים. עכשיו אני יכולה לחבר את ידיות הנשיאה ואף מיני ווים לתליית טובין שונין אך כל זה לא יועיל לי כי הילדות בקייטנה שלהן עד מאוחר מדי ביום וטל לא בוטח בכלי שיט שטוחים מאז ההתהפכות ההיא עם הקיאק התקול. היה בו חור ומסתבר שקיאק מלא מים הוא ממש לא יציב.
במסגרת הניסיון למצוא דרך להביא אותו למים מצאתי דינגי יחיד ולקחתי את טל ואת סמרה ואת הדינגים שלהם למים. הם נתנו לי למשוך אותך במים הרדודים (כלכך רדודים שהתחתית נגררה על החול), אמרו שזה מפחיד ועברו למשוך סלעים וענפים.
ממשיכה לנסות לבנות יחסי אמון עם כלי שיט מתנפחים עם שוליים גבוהים, מצאתי במחסן את הדינגי הגדול שלנו וביליתי חצי יום בניפוח שלו (סירה גדולה, קומפרסור קטן). זה נגמר בבילוי נהדר על הדשא, עם צינור. למים הוא לא רצה להיכנס.
אבל אם אנחנו על הדשא, בואי נשחק כדורגל.
מתוק הילד שלי. יודע מה הוא רוצה.
אתמול הוא הראה לי בסרט Diary of a whimpy kid – dog days עוגה מרשימה שהוא רוצה שנכין ביחד. זאת עוגה ענקית רב שכבתית, אבל נראה לי שמה שהרשים אותו במיוחד היו הקישוטים הצבעוניים למעלה.
עוד לפני ארוחת הבוקר הוא אמר לי שהוא מצפה להכין את העוגה הזאת היום.
הוא אפילו הלך וקטף חמישה פטל בשביל החלק האדום של העוגה.
בעודו מעביר אותי מפעילות לפעילות הוא הזכיר לי את העוגה וכל אותה העת אני חולמת איך אני באה כמו הוריקן, מפנה את הרצפה ושוטפת אותה. רצפה לא דביקה, זה ההישג שאני רוצה לרשום לעצמי היום.
טל: "אמא, בואי נלך לתחנת הדלק לקנות גלידה"
אמא: "קניתי לך גלידה גדולה לעצמך שלשום ואתמול קניתי גלידה גדולה לשנינו. אני לא הולכת היום בשביל עוד גלידה. אבל אם תהיה לנו חבילה לאסוף שם גם היום – אני אקנה לך גלידה"
טל: "אז אנחנו הולכים?"
אמא: "אולי. תלוי אם יתקשרו שיש חבילה"
טל: "אבא, מה זה maybe?"
אבא: "זה או שכן או שלא"
טל: "אבא, אתה יודע את המשמעות של כל המילים, לא? אז איך זה אתה לא יודע מה זה maybe?"
טל: "אמא. תראי לי בשעון מתי זה maybe"
פתאום הוא בא ואומר לי, אני רוצה שנלך לשחק טניס כמו שהבטחת לי אתמול (באמת הבטחתי לו שאראה לו איפה אפשר לזרוק כדורי טניס בלי לסכן אנשים וחפצים).
בסדר, אני אומרת, תן לי לעשות קקי בשקט.
אין אצלו דבר כזה.
הוא חוזר אלי. אני רוצה לארוז משהו לאכול.
בסדר, תארוז.
הוא לוקח את תיק האוכל שלו, שם ארבע מנדרינות, נאשי אחד ואף סכין בשביל לחתוך את הנאשי כמו שהוא אוהב.
מה עם מים? הוא שואל בעודו תוקע ראש בשירותים?
כן, תארוז מים.
דקותיים אחר כך – מה עוד אני יכול לעשות?
תיקח את התיק עם הרקטות.
כשאני יוצאת אני מוצאת הכל ארוז ליד הדלת. דבוק לרצפה.
אנחנו משחקות טניס, עוצרות לנשנוש, משחקות עוד קצת ואז אני רוצה ללכת הביתה כי לפני שיצאנו הסברתי לו מה זה deal ואף לחצנו יד על עסקה בה אני מקריאה לו ספר, לוקחת אותו לשחק טניס ואז הוא יושב לראות סרט בשקט ונותן לי להגשים חלום רטוב.
הגיע הזמן לקבל את החלק שלי בעיסקה.
"תגידי", הוא שואל בעודו מנשנש נאשי, "את חושבת שהם התקשרו?"
הוא מחכה שיתקשרו מתחנת הדלק להגיד שיש חבילה. הוא רוצה גלידה.
כל היום הוא מחכה שיתקשרו.
אני לא יודעת. אולי התקשרו, אולי לא. לא היינו בבית בשעה האחרונה.
אנחנו חוזרות הביתה.
יש הודעה. הם התקשרו. הילד זכה בגלידה.
זה מדהים איך אחרי 26 שנים ביחד אני עוד יכולה ללמוד על יובל דברים חדשים.
היום גיליתי שהוא לא אוהב גלידת דובדבן. איך אפשר? זה כל כך טעים, במיוחד עם גלידת אספרסו!
כשאני קונה לו גלידה אני קונה בכוס. במשך תקופה קניתי גם לי בכוס כי הגביע הוא לא שוס. היום פתאום הבנתי משהו – גם אם לא אוכלות את הגביע, טוב לה לגלידה להיות מוגשת בו.
בשביל לאכול גלידה בגביע, שהיא כולה חשופה, יש לפתוח פה גדול ולהוציא לשון. הלק, ובמיוחד הלק האימהי שהוא מסתובב ועוטף, מורח את הלשון בטעמים ומרקמים לאורכה ולרוחבה. כשהגלידה בכוס אז, כן, אפשר להניח אותה על השולחן ולטפל בענייני היום בין ביס לביס אבל בסוף מה שנכנס לפה, שנפתח כדי סדק צר, זאת כפית, וזה מה שנוגע בלשון.
החבילה שאספנו בתחנת הדלק הכילה אקדח ניטים ומתקן ספונג'ה חדש ומגניב.
שימו לב לגנבה. ולא, זה לא פודל על מקל שמהווה ארכיון הטינופת של הבית. הדבר הזה מתפרק בקלות והולך לכביסה. הדקות הספורות שנשארו לי במסגרת העיסקה כדי לחשוף את הרצפה היו מהנות ממש ובשום שלב לא הייתי צריכה למשמש סמרטוטים מטונפים. שלא לדבר על מופע הצנטרפוגה המרהיב. איזה צעצוע חמוד!
באיחור של כמה חודשים, הנה הקטעים בהם השתתפו אור ונטע בתחרות הlip-sync.
הקטע הראשון כאן (אם נדרשת סיסמה באיזשהו שלב, הסיסמה היא Slocan ). לקראת הקטע השני יש להחזיק את הפוני חזק כי הוא עומד לעוף.