כשנטע התחילה לתכנן את מסיבת סוף החופש שלה (שהפכה ל"מסיבת חזרה ללימודים" עם הזמן והדחיות) אני התחלתי להתגרד. כשזה התקרב והתהווה והתבררו מימדי האירוע (ארבע אורחות) החלטתי להגן על השלווה שלי באופן פעיל, תוך פגיעה מינימלית בהנאה שלה.
בשלב ראשון הזזנו את רב האירוע לתוך בטסי (ה"קראוון" שלנו). בטסי הפגינה סימני זיקנה לאחרונה וכשהבאנו אותה למומחה (צעיר ממנה בהרבה) הוא איבחן חיסרון של פלאג. איך הוא נעלם? שאלה טובה. לא יודעת איך אבל יודעת מתי ואיפה. מרב בהלה מהרעש שהיא התחילה לעשות, נטשתי אותה בצד הדרך ותפסתי טרמפים ליעד. עכשיו יובל מחטט לה בקרביים כדי שאפשר יהיה להזיז ולמקם אותה, מחטט, מחטט, ואז נכנס הביתה עם ידיים שחורות משחור, 2 קופסאות ריקות של פלאגים וחיוך גדול. ההגיון אמר – אם כבר אז כבר ואכן, פרט לזה החסר היו שם עוד שבעה שכנראה לא הוחלפו מעולם (לפחות כך הם נראו). בטסי גרגרה בהנאה כשיובל הניע אותה אחרי סיום הטיפול. גם אני גרגרתי בהנאה. בהתחלה חשבתי שידיים שחורות עושות לי את זה זה אבל אז הבנתי שמה שבאמת מרגש אותי זה ההשתלטות על תחום ידע מעשי חדש. כך או כך, אני מרוצה.
אני חובבת רשימות. רשימות מרגיעות אותי. כשאני מורידה עניינים מהראש לי לתוך רשימה, מתפנה לי מקום והגלגלים יכולים להפסיק להסתובב בעניין המסוים ההוא. לשמחתי נטע תירגמה את ההצקות שלי לכדי רשימה. זה הרגיע את שתינו. למעשה, הילדה התעלתה על מורתה. הדף שלה הכיל כמה רשימות, כולל רשימת "לעשות", רשימת קניות ולו"ז מפורט.
בבוקר האירוע היא ביקשה ללכת למכולת ביחד, שם היא עשתה חיקוי מושלם של "אמא בסופר, לא לבד" ושלחה אותי להביא לה דברים מהרשימה. אחרי שחזרנו היא הכינה שני רטבים לפסטה כדי לחסוך לה זמן הכנה כשהבנות שם. פייר? התפעלתי.
כשהאורחות הגיעו, הלכו כולן לבטסי (שחוברה לחשמל על ידי נטע כמה שעות קודם).
מאוד נהניתי מהמסיבה הזאת. מזה שהיא היתה מחוץ לסלון שלי והביקור שלהן במטבח היה תחום. את כל ציוד הפופקורן הן לקחו אל בטסי (יש שם כיריים) ובבוקר (אם אפשר לקרוא לשתיים עשרה וחצי בוקר) הן צעדו בשורה פנימה כשהן נושאות את כל ערכת הפופקורן (סירים, קערות, שומנים שונים, שמרי בירה וכמובן – גרעיני פופקורן) בחזרה. כל כך הייתי מרוצה שהכנתי להן את הפנקייק שלהן, למרות שזה לא היה כלול בעיסקה.
בזמן שהן התארגנו לסיום המסיבה אני הסתובבתי לי ועשיתי דברים שאמהות עושות (עם מקדחות ואקדחי ניטים) תוך שאני שומעת פודקאסטים באוזניות שלי. במקרה יצא לי לשמוע פרק מThe Sporkful. בפרק הזה דן פשמן חורג ממנהגו לדון ממושכות על הדרך הנכונה לאכול קרמבו וניגש לארוחת טעימות של אוכל הכולל קנביס.
הניסיון שלי עם מריחואנה הוא מצומצם מאוד אבל אפילו מתוך הצמצום הזה יכולתי להבין את גודל הטעות שהם עושים.
אני לא מתלהבת מחמרים משני תודעה כי אני חובבת את התודעה שלי כמו שהיא אבל יצא לי לאכול גראס בעברי הרחוק, כמה שנים טרום הילדים. הכנסתי קצת לבראוניז שלמרבה הצער היו מאוד טעימים כך שאכלתי חצי תבנית ואז אכלתי סרטים במשך כמה שעות כשאני בחרדה נוראית שאתקע לעולם במצב הזה.
זאת כנראה הסיבה שלא ניסיתי שוב, עד לפני כמה שבועות כששיחות שכנוע מכמה כיוונים גרמו לי לנסות לעשן קצת בכמה הזדמנויות שונות. אני לא יודעת לעשן כך שתהליך הצריכה עצמו היה בלתי נעים. מה שהיה אחר כך נע בין "לא יודעת מה אני מרגישה, נראה לי שאותו הדבר" (שאיפה אחת עד שתיים) ל"אוי אני מרגישה רעעעע, אני לא מצליחה ללכת ישר ובא לי להקיא" (שלוש שאיפות).
גם אלכוהול אני לא אוהבת.
קיצור, חננה.
אז החבורה המצחיקה הזאת יושבת ואוכלת, ומתארת מה קורה, וממשיכה ואוכלת ואני קודחת ומתכווצת כי אני רואה את זה בא, ואז הם כולם רוכבים על הקשת והולכים הביתה ואז הם מרגישים רע יום וחצי. נו מה, אתם לא יודעים שלוקח לזה זמן? הרבה זמן? זה לא כמו עישון.
לא מבינה את הרעיון של לשים את זה באוכל. יכולה להבין אם שמים את זה בתוך משהו בתור מדיום אבל לקחת משהו שבבירור נאכל לצורך ההנאה (דברי מאפה) ולהכניס לתוכו גראס זה לא חכם. מערבבים פה משהו שהמעצורים עבורו הם בפה ובבטן עם משהו שהצריכה שלו אמורה להיות מאוד מדודה ומוגבלת. טעות גדולה.
כשהעברנו את המסיבה אל בטסי עלתה לי בראש המחשבה – מה אם החברות שלה יביאו דברים, ואני עוד לא הכנתי אותה לזה. יצא שסיפרתי ליובל בזמן ארוחת הערב על הפודקאסט, מה שנתן לי מעבר חלק לשיחה עם הבנות על סמים ואלכוהול. אין זמן יותר טוב מעכשיו.
(וזאת השיחה שנערכה סביב השולחן, זאת אומרת – הנאום שלי, כשנערכו ממנו החוצה הסחות והתפצלויות כמתבקש מארוחת ערב במשפחה שלנו).
"אתן יודעות שיש ילדים בגילכן שמעשנים גראס ואולי גם שותים אלכוהול" פתחתי ואמרתי. הן הסתכלו אחת על השניה ואמרו ביחד שם של ילד מהכיתה, בן 13. אני יודעת על עוד ילדים כי אני שומעת דיווחים מאמהות עם עיניים בראש ונחיריים באף. אני גם יודעת איפה אנחנו גרים ומה התרבות כאן בעמק בנוגע לעישונים ובמדינות צפוניות בכלל בנוגע לאלכוהול. אני גם יודעת שאני לא נתקלתי בזה בשום צורה לפני גיל עשרים ומשהו כך שאני לא יכולה להסתמך על החוויות שלי כדי להבין מה הן עומדות לעבור.
"מתישהו, אולי בקרוב, אולי ברחוק, יציעו לכן לעשן או לשתות או שזה יגיע בפורמט אחר"
בשלב זה עצרנו ודיברנו קצת על חמרים משני תודעה כדי שהן יבינו על מה אנחנו מדברות ולמה בכלל אנשים צורכים את זה.
"יש דברים שכשרואים אותם יודעים מה הם ומאיפה הם באים כך שאפשר לדעת מה אתן צורכות. גראס הוא צמח, אלכוהול מיוצר במפעל ומגיע בבקבוק. אנחנו יודעים פחות או יותר מה שני אלה עושים ומה הסכנה שבהם. לא יקרה לכן שום דבר בלתי הפיך אם תיקחו שאיפה או שלוק מאלה, מקסימום תרגישו רע. אם זה מסקרן אתכן – נסו ותראו כבר לבד מה זה עושה לכן באותו הרגע. זה לא רעיון טוב לצרוך את זה באופן קבוע בגיל שלכן כי המח שלכן עוד מתפתח, חכו עם זה לגיל עשרים.
בניגוד לאלה, יש דברים שלא מיוצרים במפעלים מפוקחים אלא במעבדות פרטיות ואתן לא יכולות לדעת מה ערבבו פנימה. זה יכול להיות מסוכן. מעבר לזה, יש חומרים שיש בהם סיכון גדול גם בשימוש יחיד או סיכון גדול של התמכרות. אם מציעים לכן משהו כזה – אל תגידו כן מיד, לכו תלמדו מה מציעים לכן, לא מפי מי שמציע כי הוא בעל אינטרס, תבינו טוב מה הסיכונים ותעשו בחירה מושכלת. יש חומרים שיכולים להיות לעשות נזק גדול אפילו בשימוש יחיד, יש חומרים מאוד ממכרים. תדעו את הדברים הללו לפני שאתן לוקחות את זה.
אם אתן צורכות משהו, אל תגזימו, אל תהיו כמו ההוא ששתה כל כך הרבה עד שגמר חבול ומסטול בתוך הבית שלנו, משוכנע שזה הבית שלו.
כשאתן יוצאות למסע למחוז בלתי מוכר, שיהיה לידכן מישהו פיכח שאתן סומכות עליו, שישמור עליכן מהתנהגות מזיקה. ותשמרו על החברים שלכן"
עכשיו אחרי שעשינו את השיחה, נראה לי שאפשר לחזור לבית הספר.
לכבוד פתיחת שנת הלימודים אור הכינה פאדג' לקחת לכיתה (היא תצטרך להזדרז עם ההגשה כי זה יום של שלוש שעות. סרגל מאמצים שכזה…) ואני הכנתי אחד לקחת לפיקניק אי-החזרה לבית הספר של ההומסקולרים (יש לי נציגות בכל המחנות). זה הזכיר לי שטרם פרסמתי את המתכון וזה חבל כי היא מעולה.
היתה תקופה בה ניסיתי מתכון אחר, שלמדתי ביוטיוב מפי אישה עם חלוק מעבדה. זה ידוע שחלוקי מעבדה מגבירים ביצועים של הלובשים אותם (הוכח מחקרית, על ידי אנשים בחלוקי מעבדה) ולי קסמה ההילה המדעית שהתלוותה למתכון. ניסיתי את המתכון לפחות תריסר פעמים ובכל פעם, באופן עקבי, אי אפשר היה לדעת איך זה יצא.
מתישהו החלטתי לחפש מתכון אחר (לקח לי זמן, אני יודעת), מצאתי את האתר הנחמד הזה עם השם הבלתי מעורר "שפים בריטיים טובים מאוד". שווה לעשות סיור באתר, הוא נראה מבטיח עם מתכונים טובים ותמונות יפהפיות. במקרה של הפאדג' הזה – הוא גם מקיים. אני חושבת שהכנתי אותו רק עשר פעמים עד עכשיו והוא יצא מצויין בצורה עקבית. אני אוהבת עקביות במתכונים שבאים בגרמים.
יצא לי להוסיף לו תמציות טעם, שברי אגוזים קלויים, שברי ביסקויטים, הכל התקבל טוב והתוצאה היתה מצויינת. גם בלי התוספות – יופי של פאדג', יציב, טעים, ומתוק עד כדי כאב שיניים.
פאדג' שוקולד בסיסי
מתכון מכאן
ציוד מיוחד נדרש
מדחום נוזלים שמגיע ל120C
משקלחומרים:
210 מ"ל (215 גר') שמנת מתוקה
340 גר' סוכר
170 מ"ל (244 גר') דבש (במקור גלוקוז נוזלי)
60 גר' חמאה
200 גר' שוקולד מרירהכנה:
- בסיר (לכמות אחת – סיר בנפח 2 ליטר לפחות. זה מבעבע) לשים את הסוכר, הדבש והשמנת המתוקה. לחמם על אש בינונית- גבוהה. כשמתרכך לערבב ואז להניח לזה (אפשר לערבב בהמשך אבל אין צורך).
- למדוד טמפ' ולבשל עד שהיא מגיעה ל120C. זה יקח יותר מחמש דקות ויהיה ביעבוע ער בדרך, לא להיבהל. (אם עבר את ה120 בכמה מעלות – לא קרה אסון. אבל לא לשכוח את זה על האש).
- להוסיף את החמאה, לערבב אותה לתוך התערובת עד שהיא נעלמת. לבשל שוב עד לטמפ' של 120C.
- להסיר מהאש, להוסיף את השוקולד ולערבב עד שהתערובת אחידה. אם יש תוספות (תמציות טעם, אגוזים וכד') – זה הזמן לערבב אותן פנימה.
- להעביר לתבנית מרופדת בנייר אפיה (לכמות אחת, תבנית 20 על 20 ס"מ תתאים).
- להניח להצטנן למשך שעה או כמה שנדרש להתמצקות ולחתוך לקוביות.