טיול שטח ראשון.

"ברכות על סיום טיול החוץ הראשון שלכם, הראשון מבין ארבעים לשנה זו" אמר שון, המורה של אור, למעגל הנערים שסביבו וקהל ההורים שהגיע לאסוף אותם.
לא בדיוק.
שלשום, ביום השני ללימודים, הם עשו טיול רגלי של שעתיים במעלה ההר כדי לבדוק מסלול אופניים. בעיני זה טיול חוץ לכל עניין ודבר.
אבל הוא התכוון לימי שישי, שכנראה יש שלושים ומשהו מהם במהלך השנה (יש כמה טיולי אמצא שבוע בני כמה ימים). בכל יום שישי הם לא בבית הספר והיום היה להם טיול פתיחה רך וקל – הם יצאו מבית הספר, עלו על טיילת העמק ורכבו 37 ק"מ דרומה. במהלך המסע הם עשו טעויות כמו לרכב קרוב מדי (נגמר בנפילה של שתי המתחברות ותעופה של אור מעליהן, לכשהתנגשה בהן), לרכב רחוק מדי אחד מהשני ולאכול נשנושים בלתי מזינים במאפיה בה עברו בדרך ולהחזיר את האוכל הארוז הביתה. אבל זה היה צפוי וככה לומדים – על מסלול פשוט ומישורי כך שכשהם יגיעו למסלול ההררי המפותל, הם יהיו למודי נפילות ועם הכמות הנכונה של אוכל בתרמיל.
בימי שישי הם אי שם, בשני-שלישי הם מנתחים את הטיול ומסיקים מסקנות וברביעי מתכננים את טיול יום שישי הבא ומתאמנים על מה שיש להתאמן. בין לבין הם צריכים להשלים את הדברים האלה…נו… חובות אקדמיים של כיתה ט'-י'.

כן. אנחנו מרוצים. מאוד מרוצים.
אפילו שהיא עושה את כל הכיף ואנחנו את כל ההסעות. ידענו שזה יהיה כך – לא סתם ראיון הקבלה כלל הורה.
היא תקבל בתכנית הזאת דברים שהיא לא תקבל בשום מקום אחר, בטח שלא בבית.
גם המורה שלה מודע לזה. הוא הבין את זה מהשאלות ששלחתי אליו דרך אור: "מה תרמיל? מה מגיני מרפקים? תן ספסיפיקציות. אני לא מבינה בזה!" ומזה שאין לה אחות גדולה שהיתה בתכנית או משפחה שעושה פעילות חוץ להנאתה (אני עדיין לא מבינה מה ההנאה שבקמפינג) ולכן הוא ביקש ממנה להביא את ביגוד הסקי שלה כבר בשבוע הבא כדי שתוכל לקבל הערות לתיקון. ילדה טיפולית.

זאת תמונה לא קשורה.

טל, ממש מזמן