אמא ונטע עושות את וונקובר בפעם השניה, חלק א'

נטע ואני שוכבות על מזרן יוגה. מעלינו – מיטה. את כתפינו מרעידה רוח קרה שמגיעה מהחלונות הפתוחים לרווחה. קר כאן למטה.
אנחנו שוכבות בשקט ומקשיבות לקולות האונץ אונץ פח פח פח (היום יש הכל ביוטיוב). בהתחלה זה מעורר אצלי מוזיקה בראש ואחר כך זה הופך לרעש רקע למחשבות.
נטע שקטה ורגועה. אולי בגלל השעה המאוחרת, אולי בגלל האטיבן שנתנו לה לאימון, אולי בגלל שהיא כבר בת רבע לשתיים עשרה.
אחר כך אני משאירה אותה שם קצת לבד ואז אנחנו מכבות את הרעש ופורשות לעניינינו. מחר הטיסה.

גשם זלעפות ירד כשיצאנו מהבית. העננים ישבו נמוך ויובל מלמל "אם הייתן לוקחות את הטיסה מקסלגר, הייתן נשארות בבית." אבל לא, אנחנו נוסעות מטרייל!
איך אומרים אצלנו, לא אוהב את מזג האויר? סע עשרים דקות. אנחנו נסענו שעה ועשרים דקות אל שדה שנמצא דקה מהגבול. בדרך עברנו ליד גופת דב בצד הכביש ושלוש מערכות שונות של מזג אויר. עד שהגענו לטרייל מכל הסתיו נשאר קצת קור ורוח.
זה שדה התעופה? באמת?
עדי הזהירה אותי שהולך להיות קטן.
יותר קטן מקסלגר, שאלתי?
כי שדה התעופה של קסלגר, זה שנסגר עם יש קצת עננים, הוא קטן. הוא בגודל שהייתי מצפה מהתחנה המרכזית של יבנאל להיות, אם היתה אחת. יש בו מכונות לממכר מסטיקים ופחיות משקה, מזנון שמגיש מאפים וקצת אוכל רטוב ו"ביטחון". כן, בודקים מתכות, בודקים עם הסמרטוט הזה סימנים לחמרי נפץ ואחרי שעברת ביטחון את תקועה בחדרון קטן, מופרדת מיתר האנשים שלא יזכו לעלות על המטוס.
”יותר קטן" היא ענתה. ”וגם המטוס יותר קטן". אבוי, חשבתי לי. זה בטח מטוס שצריך לדחוף.

והנה הוא לפנינו, במלוא הדרו, שדה התעופה של טרייל.
מבחוץ זה נראה כמו בקתה בתוכה יש אישה מבוגרת שמכינה שניצלים לעוברי אורח מכירי תודה. אם לא היו הקור והנוף להזכיר לי איפה אני, הייתי יכולה בקלות למקם את הצריף בבקעת הירדן.
”אל תבואו מוקדם. אומרים לבוא 45 דק' לפני, אבל אף אחד לא בא כל כך מוקדם. יהיה סגור. הדיילות עוד בבית"
אבל לא. פתוח. ובפנים קהל קטן בתוך משהו שיותר מהכל מזכיר לי חדר הסבה באתר קמפינג בשוויץ. אמנם הפעם האחרונה שהסתובבתי בכאלה היתה באמצע שנות התשעים אבל אם זה היה קורה עשרים שנה קודם -כך זה היה נראה.
כורסאות עץ ועור ירקרק, מטבחון לשימוש עצמי (נא להדיח את הכלים אחריך), עמדת הכנת קפה, “קנטינה" בשירות עצמי, עם חטיפים יותר זולים מהמכולת, עמדת ספרים משומשים בשירות עצמי, קמין עצים ושום הפרדה בין טסים למלווים. חסר לי הבר עם הברמן הקשיש מאחורי הדלפק.
יש שני תאי שירותים, אחד לגברים ואחד לנשים. זה האחרון תפוס כל הזמן לעומת הראשון שפנוי בעקביות. זה מאוד מפתיע אותי שאני היחידה שהולכת לעשות פיפי אצל הבנים.

תעודה מזהה לילדה? אני נשאלת בעת הצ'ק-אין.
אין. היא ילדה.
שיהיה.
כשארזתי בקבוק מים לנסיעה הנחתי שאצטרך לרוקן אותו בהוראות אנשי הביטחון. אבל לא היו כאלה. לא גלאי מתכות, לא איש מחטט בתיק, שום כלום. אם הייתי רוצה, הייתי יכולה להכניס למטוס מאג (בהנחה שהוא מתקפל. בכל זאת – יש מגבלות גודל לחפצים). את השרשר הייתי צריכה להשאיר בבית מחמת מגבלת משקל.
כשהגיע הזמן לעלות על המטוס עמדה דיילת הקרקע ליד הדלת, אותה דלת בה נכנסנו כולנו ארבעים דקות קודם, וקראה בקול שהגיע הזמן לעלות ואנשים שצריכים עזרה קודם. אני מניחה שזה מה שהיא אמרה. לא שמעתי.

המטוס קטן יותר מאוטובוס (שלושה מושבים בשורה, עשר שורות), לא היינו צריכות לצאת לדחוף אותו והיה בונוס! היתה לנו טייסת

מידע שימושי לטסות מטרייל לוונקובר:
בטיסה מוגשים מים, קפה, מיץ תפוחים, מיץ תפוזים, אריזה זעירה של בייגלך זעירים (בלי אבקת האיכס שאתה אוהב מאייר-קנדה, יובלי) או צמד עוגיות ש"ש שוקולד צ'יפס.
הטיסה נוחתת בטרמינל דרום. יש שאטל שלוקח משם לטרמינלים הרגילים, כעשר דקות. כדי להגיע אל הטרמינל הנידח הזה (בדרך חזרה) – השאטל יוצא מהכביש מול הכניסה לדומסטיק.
כדי להגיע לעיר יש שתי אפשרויות. לקח לי 5 דקות ועשר שאלות להבין את זה. איזה מזל שנהג השאטל סבלני כזה.
אפשר לקחת ימינה מהדלת החוצה, ללכת עד לפח האשפה, להרים עיניים ולראות שם עמוד של תחנת אוטובוס. האוטובוס יקח אותך עד לתחנת bridge-port של רכבת השמיים.
היתרון: הרכבת תהיה בתעריף רגיל ולא עם תוספת 5$ כמקובל בYVR. החיסרון – עוד חוליה בשרשרת. (בגלל שכרגע מערכת התחב"צ לא מחוברת בצורה מושלמת וכרטיס האוטובוס לא יעבוד לרכבת, אפשר להגיד לנהג שאת בדרך לרכבת ותשלמי כבר שם. הוא יתן לך לנסוע בחינם).
האוטובוס לא פועל בשבתות וחגים ולכן לא יכולנו לבדוק את האפשרות הזאת.
אפשרות שניה – לקחת את השאטל עם הנהג הנחמד והסבלני לטרמינל דומסטיק ואז ללכת לתחנת רכבת השמיים (עדיף לחצות את הכביש ולעלות בכמה גרמי מדרגות, במקום להיכנס לתוך הטרמינל ולעשות דרך הרבה יותר ארוכה). הכרטיס ירכש בתחנה, עם תוספת מתוקה של 5$.

אני מניחה שהבחירה בין השניים תלויה בלחץ הזמן ובמה שיאמר לוח הזמנים של השאטל/אוטובוס ביחס לשעה.

כבר לא מוכרים יותר פנקס כרטיסים. יש כרטיס בודד (שכידוע טוב ל90 דק' עם מעבר), יש פאס יומי ופאסים אחרים. בתחנות רכבת השמים יש אוטומוטים לממכר כרטיסים (מקבלים כל צורת תשלום) ואוטובוסים יקבלו כרטיס שקנית איפושהו, או מזומן מדויק או תשלום באמצעות כרטיס מזומן שאפשר לטעון בכסף ולהשתמש כשצריך.

אה, ואחרי 6 בערב אפשר לצאת מהשדה לעיר עם zone 1 (להבדיל מzone 2 שנדרש לפני כן).
(אני עדיין לא מבינה את עניין האזורים אבל עוד לא מצאתי מישהו שיסביר לי אז אני חושדת שאין באמת הסבר, אף אחד לא יודע וכולם רק עושים את עצמם שזה ברור להם).