אמא ונטע, ונקובר, חלק ב'

המלון מיועד אך ורק לילדים המטופלים בבית החולים לילדים שנמצא מרחק הליכה ממנו. השהות בו, לילד ומשפחתו, היא בחינם.
החדרים תוכננו עבור ילדים שעשויים להרגיש לא טוב. כן, זה מלון עם רצפת עץ ולא עם שטיח מקיר לקיר.
יש מטבחון בחדר אבל גם מטבח מרכזי (יפה, נקי ומצוייד היטב) בכל קומה וגם אזור הסבה עם טלויזיה גדולה, חדר משחקים גדול וחדר כביסה לשימוש עצמי. יש מדפי ספרים וצעצועים במקומות שונים והכל צבעוני ומלא תמונות של ילדים, עם או בלי שחקני הוקי של הקנקס. יש משפחות שמבלות פה תקופות אבל אנחנו מבקרות פה ביקור שני קצר. לילותיים.

כשניסינו לינוק ווי-פי בחלל המשותף מצאנו שם שני נערים, על אחד מהם ניכר בבירור מול מה הוא מתמודד והשני ללא סימנים חיצוניים ניכרים לעין, צופים בקולי קולות במשחק וידאו ומתכוננים לאכילת פיצה, כשהאמהות הרלוונטיות באות והולכות. אחד מהם היה מלווה באח צעיר. זה הגיוני – אם הורה אחד כאן והשני (בהנחה שיש שני) מפרנס במלוא המרץ בשביל לתמוך באורח החיים המאפיין מחלה ממושכת – איפה יהיה הילד הצעיר? בוונקובר. אוכל פיצה בחלל המשותף.

איך שהגענו נטע שכחה שרצתה ללכת לסרט ונצמדה לשלט. ככה זה, נסיעה ברכבת – אטרקציה. נסיעה באוטובוס – אטרקציה. משיכה בחוט הפעמון באוטובוס – אירוע מרגש וגם הצעירים ממוצא אסיאתי שהיו סביבנו בתחנה ובאוטובוס (בכל זאת, אוטובוס שנוסע לUBC) היו אטרקציה (איך רואים שאנחנו גרות בעמק חיוור).

כשהזדמנה לנו הפצעה לאינטרנט (שלא נתרגל. הלפטופ שלי לא מסתדר עם גלים עירוניים) התבייתנו מיד על הסרט ואצנו לתפוס תחבצ. היתה לנו תכנית כללית והיא התנפצה אל מול המציאות הבלתי מקושרת.
“לא, זה לא יכול לעבוד, הכרטיס מהאוטובוס בא בלי צ'יפ ואת צריכה צ'יפ בשביל רכבת השמיים"
זה באמת יפה שהמערכת כביכול מקושרת אבל בפועל לא ואז את נתקעת ממש קרוב לנקודת המוצא שלך עם כרטיס שאפילו לניגוב לא יתאים.
סססאמק.
שתהיה מונית.

אנחנו מסתובבות בעיר כמו זרות מפוחדות.
אולי לשון רבים לא תתאים פה. נטע מרגישה בבית כי אני הבית שלה והיא מפטפטת ושואלת שאלות בעודי מצמצמת עיניים, מתרכזת ומנסה לפענח את הסימנים ולהתמצא במרחב.
אני לובשת את הזרות שלי על דש הבגד ומנפחת את החזה מול בן שיחי. שיראה שאני לא מפה. שלא יניח שאני יודעת את הקודים. אני מאבדת קלילות ונינוחות וחברותיות (מפתיעה את עצמי בזה הרגע כשמבינה שזה המצב הטבעי שלי, בסביבה הטבעית שלי. לא הייתי מאמינה עלי) לטובת כבדות, דיבור בקול רם, התמקדות במטרה ואיבוד כל מה שמסביב.
אבל זה עובד. אני משיגה את המטרה. הגענו לקולנוע המפואר הקרוי על שם בנק סקושה שיובל דיבר בו טובות והמליץ על שורות אחוריות.
אני לא יודעת אם זה הסטנדרט בעיר אבל זה המדגם הקטן שלי ואני לא יכולה שלא להשוות לקולנוע הבית בקסלגר.
הנה זה בא.
אצלנו בקלסגר, בניגוד לכל היגיון, כל הסרטים מתחילם באותה השעה.
למה? כי מישהו לא חשב, כנראה.
תורים ארוכים משתרכים במועד ההתחלה של ארבעה סרטים מול קופת הכרטיסים המאויישת באדם אחד ומול המזנון המצומצם בו הפופקורן מושקה ב"חמאה".
שאלתי פעם מה החמאה הזאת לכם ונעניתי – שמן צמחי + תמציות טעם.
הוא מגעיל בהתאם.
חוץ מזה – קולנוע מעולה.

אצל פלקסי, ככה אני מכנה אותו בחביבות כי אחרי מה שעברנו ביחד אני מרגישה ביחסי ידידות עמוקה איתו, הסרטים מתחילים בכל מיני שעות. ויש שם שפע מזנונים, כולל פופקורן שנראה היפסטרי – אז התרחקתי. ופופקורן רגיל במחיר שערורייתי (נגיד, הכי קטן? שבעה דולר כולל החמאה) אבל מה, החמאה? חמאה. על אמת. בין יתר מקורות המזון, או שמא – מקורות האוכל הבלתי מזין שיש שם, יש גם אוכל כזה שהוא כאילו, אוכל. אוכל ג'אנק אבל כזה שיכול היה להציל אותנו מרביולי במיקרו בסופר ממול, אילו ידענו. נראה לי ממש כיף לבוא עם מגש כזה עם צ'יפס ומשהו חום אחר על המגש ולאכול את זה בנחת מול כל הקדימונים המרובים עד מאוד. אנחנו – מה 'כפת לנו. אנחנו מושכות זמן בהוראת רופא.
יש "בקרובים" שזה תמיד כיף (אני רואה שיוצא סרט על המתמטיקאיות השחורות של נאסא. הא! מעולה!) ויש פרסומות למכוניות שגורמות תמיד לגחך (ברור, סובארו קטנה היא הבחירה הטבעית של אדומי עורף לצורך הצלת גורי כלבים בבוץ טובעני) ויש משחקים.
שככה יהיה לי טוב. הם עושים משחקים אינטראקטיבים מול המסך.
זה מתחיל, מן הסתם בהורדה של אפ. זה משהו שלכולם כבר יש מראש כי זה פשוט משהו שכולם יודעים. יש שם חידות שאנשים עונים עליהן ויש ניקוד על המסך, עם שמות והכל. ויש איזה משחק שצריך לירות או לבעוט ולפגוע במשהו. אני מסתכל מסביב ורואה את כל האנשים באולם (הרי אני בשורה אחורית) כשכולם מחליקים אצבעות על המסך הקטן שלהם לכיוון המסך הגדול במשהו שדומה להיסטריה. ואז – שוב – נקודות.

הסרט מתחיל ונטע מרשה לאכול מהפופקורן שאני אמרתי שיעשה לה כאב בטן והיא אמרה שיגמר לפני הזמן והיא צדקה, כמובן, מה אני מבינה בפופקורן. אנחנו שוקעות לעולם הזה של טים ברטון ואין לנו כאב בטן אבל לי יש כאב בלב כל הזמן. אני חושבת שנעשיתי רכרוכית עם השנים. אם כי, כשיש כל כך הרבה התיחסויות למלחמת העולם השניה (נגיד, שהסרט ממוקם בחלקו בזמן המלחמה, ויש שם הפצצות. אבל לא רק) אז צריך לב של אבן בשביל לא להתרסק קלות. ואני יושבת שם ומול שיחת הטלפון שלו עם סבא שלו אני מתחילה ליבב. בשביל מה באתי לפה? מתי זה נגמר?
נגמר בסדר, אגב, סליחה על הקלקלן.

האכזבה של היום, כך נראה לי, זה חטיף השוקולד שקנינו באותו סופר עם רביולי-לא-משהו. היה כתוב עליו לואקר והרי לואקר זה טעים, לואקר זה מדהים. אז מסתבר שלא. שני ביסים וכמעט ירקנו את זה באמצע מעבר החציה. זה שוקולד מריר! והם עוד מעזים לכנות את זה שוקולד חלב. באיזה יקום מקביל ייצרו את זה – לא ידוע לי. אבל איבדתי אמון במותג.
הגילויים החשובים של היום: דגראסי עדיין רצה וברנדון עדיין משחק בסדרת נעורים (אם כי לא ב90210).