אני אוהבת לישון בחדר צונן מעט, עם שמיכה חמה בעלת משקל, על גבי מזרון קשה ושקט מסביב. החדר הזה סיפק בדייקנות את ההיפך. אבל במילא אמרו לנו לישון חמש שעות והגרון היבש והאף הדולף הם לא פקטור אז אנחנו בסדר. יש לנו יום ארוך לגרור בו רגליים ולפהק.
(מבט במראה. מדהים כמה קצר הזמן שלוקח לצמח שקיות גדולות מתחת לעיניים. פחות מחמש שעות!)
בית החולים הזה הוא מקום נעים. מהרחובות המקיפים אותו אפשר לגלוש ישר או באלכסון דרך מדשאות לתוך בניין צבעוני, בו חדרי ההמתנה גדושים בצעצועים. כשישבנו ברדיולוגיה וחיכינו לריינה, היו שם שני ילדים בני שנתיים בערך, בן ובת, שנהגו במכוניות מפוארות של ליטל-טייקס בין הספות הנוחות.
ריינה הובילה אותנו במבוכים אחוריים עד למכון המחקר שם היא ערכה לנטע סימולטור mri. בפעם הקודמת הבדיקה נגמרה מהר מאוד כי נטע לא עמדה בזה. הפעם אנחנו עושות הכנה טובה.
הסימולטור נראה כמו הדבר האמיתי, רק מקושט וקצת מאולתר (הצצתי פנימה).
ריינה משמיעה לנו קולות (אנחנו נותנות שמות לכל אחד מהתקתוקים: מכונת יריה במשחק וידאו, מכונת כביסה,אזעקה), מראה לנו תמונות של הדבר האמיתי, מסבירה איך זה עובד ואז משכיבה את נטע על המסוע, תוקעת לה אטמי אזניים ואזניות, מסיעה אותה פנימה, מפעילה את הקולות בעוצמה גבוהה והולכת לחדר הבקרה המדומה שמעבר לזכוכית כדי לדבר איתה באזניות.
שבע דקות נטע שוכבת שם ללא תזוזה. גם אני רוצה.
אני חושבת שעד שיגיע הדבר האמיתי היא תהיה כל כך עייפה שהיא פשוט תירדם בפנים. אולי יותר מקווה מחושבת.
בסופר, בדוכן של סטארבאקס (הם באמת בכל מקום) אני מבקשת את המשקה שלי בהרבה יותר בטחון, עם יותר סימני קריאה ופחות סימני שאלה. אבל יש עדיין היסוס קל, בעיקר בהגיה של השמות שהם תקעו לגדלים השונים. המוכר מסתכל עלי, מזהה שאני חדשה, אחר כך מעביר מבט לזאת שליידי, המצטיינת, ואומר לי – יש בזה חמישה שפריצים של קפה, כן?
שפריץ זאת יחידת נפח ידועה. לו.
כמה זה יוצא, אני שואלת, והוא מראה לי עד איפה בכוס הקפה יגיע.
צמצם קפה, אני מבקשת. שלא תיהרס לי הישנוניות שלה שבניתי בעמל רב.
בחזרה לחדר במלון, ואז עוד פעם בית חולים ושוב מלון ושוב בית חולים ואז חזרה הביתה לחגיגות הניצחון, מעל סושי, מול הטלויזיה.
(אני חייבת להודות שעם כמה שזה מגניב לשבת במצב כזה של מוות מוחי מול הטלויזיה ולראות שטויות, לזמן מוגבל, אם את לא מול הטלויזיה אלא לידה, וממש רוצה להשתמש במח שלך – זה אחד הרעשים הכי מעצבנים בעולם. אני מעדיפה רעש של MRI).
שיחה בטלפון עם קשת אשר בבית אחרי שגמרנו את כל הבדיקות:
"אמא, היה לי היום שחיה ואומנות וריקוד והכל היה יופי.
תגידי, היה לכם אוכל בטיסה? מה אכלת בטיסה? היה עוד משהו? מה עם שתיה? תגידי כל מה שהיה.
שתדעי לך שכל הזמן שנטע היתה באמאראי אני ישבתי בשקט בלי לזוז כאילו גם אני באמאראי."
אחרי שלושה ביקורים באותו היום בבית החולים (סימולטור, EEG , MRI ואגב, היא הצליחה להירדם בקלות בEEG בזכות חוסר השינה והמלטונין שנתתי לה שעה לפני, ואפילו בMRI היא נרדמה), בחזרה השלישית הביתה, נטע התחילה להבחין בין ימינה ושמאלה ולזהות את הדרך למלון (שיהיה ברור – זאת הליכה בקו ישר לאורך שלושה בלוקים. רק שזה ככה – כשאת מובלת ולא מובילה, את לא שמה לב איפה את).
את הדרך לפארק בו נפגוש את זהר למחרת היא כבר תוביל בעצמה אחרי התבוננות במפה. כן, התעשתתי ונזכרתי בתפקידי כאם.
פחות זכרתי את תפקידי כשנתתי לה לערוך קניות אחרונות של אוכל. “אנחנו בחופשה, את זוכרת?” היא אמרה בעודה שמה בסל צנצנת נוטלה, שקית שוקולד-שקדים ומאפה דניש-נוטלה.
את הבוקר, אחרי 12 שעות שינה, היא פתחה עם כפית נוטלה ואז המשיכה לשלב נוטלה וצ'יפס ראפלס בטעם שמנת חמוצה ובצל. כן, הילדה עוד לא בת שתים עשרה וכבר מוכנה לטכניון עם גירסה משלה למישדיף! (בדיחה פנימית מאוד. סליחה עם כל מי שאינו יובל).
את כל הטוב הזה היא אכלה מול סרטים מצויירים בטלויזיה.
אני חושבת שהיא אוגרת נזק מוחי לפני החזרה הביתה.
שיהיה.
הטרמינל הדרומי של שדה התעופה של ונקובר משרת מספר חברות תעופה ידועות שם כמו: Orca Airways, KD Air וכמובן – Coastal Airline איתה אנחנו טסות. המקום גדול, יחסית למחסן ממנו הגענו, אבל עדיין, מדובר במבנה בגודל של סופרמרקט סטנדרטי בגודל בינוני-קטן.
התרגשנו לראות אקווריום ובו נוסעים יוצאים, אחרי שעברו ביטחון (!!!) אבל זה לא הגייט שלנו. אחרי שאנחנו עוברות את הצ'ק-אין (היא פונה לנטע ושואלת אותה: ומה שם המשפחה שלך? כאילו, לא ברור מאליו שיש לנו את אותו השם) יש לנו את הבורדינג פאס ביד ואנחנו חוזרות להסתובב באזור הכללי. נראה לי שגם הם בונים על אמון כי אין שום מניעה מצדי להחליף את תיק היד בשלב זו או להכניס לתוכו משהו ממש כבד. כן, הגייט שלנו הוא פשוט דלת אחת מני רבות שפונה ישירות החוצה.
נטע רוצה ליהנות מרגעים אחרונים של היותה ילדה יחידה (“בעוד כמה שעות, כל זה יצטרך להתחלק בארבע") והיא מתישבת לאכול את כל האוכל שיש לה בתיק. ויש הרבה. היא היתה צריכה לשאת בתוצאות של מסעות הרכישה ולסחוב את כל האוכל שנשאר.
השעות האחרונות שלנו בוונקובר לפני הטיסה עברו עלינו בפארק מגניב, שנמצא שני בלוקים מפארק מגניב אחר. “זה ככה פה", הסבירה לי זהר, שגם לקחה אותנו לשדה התעופה (אני יודעת. התקדמנו מהר ביחסים), "כל שני בלוקים – פארק".
הבת שלי והבן שלה התרוצצו להן בפארק, רודפות אחרי עורבים ומחלצות מהם קרקרים גנובים ואנחנו נהנינו מקרני שמש של סתיו (הבאתי איתי מעיל גשם לטיול הזה, כי וונקובר. הוא נשאר יבש).
מזג האויר הנדיר אפשר לי לראות את הנוף שתחתי לאורך כל הטיסה. זה היה הסרט הכי יפה שהמטוס הזה היה יכול לספק (בהנחה שלא הבאת מסך מהבית, עם סרט טוב). הייתי מרותקת. לקחתי את החפיץ שלנו והפעלתי את הקרוזר. עקבתי כל הזמן איפה אנחנו נמצאים ותהיתי מהם ההרים האלה שאני רואה. תשובה לא מצאתי בקרוזר כי היתה בו מפה של קנדה אבל לא של ארה"ב ובישיבה בצד ימין בנסיעה מזרחה לאורך הגבול – מה שרואות זה אמריקה.
מסתבר, וזה היה חדש לי, שאיך שעוזבות את החוף יש במדינת וושינגטון הרים עצומים יפהפיים עם פסגות מרהיבות (כמה כיף לראות פסגות מלמעלה). אחרי הרים הרים הרים ותהיות איפה גרים האנשים של מדינת וושינגטון, עם כל ההרים האלה, הם התנמכו והתגבעו והאנשים הופיעו. אז הסירו דאגה – יש איפה לגור במדינת וושינגטון.
ככה יצא שלמרות שהמטוסים הללו הם חתיכת טרטור (את מרגישה כאילו את בתוך המנוע, מבחינת רמת הרעש), הטיסה הזאת היתה לי אחת הטובות אי פעם.