כמעט שבוע מראש נתתי קפיצה ל"צמיג הקנדי" להצטייד. אני כבר מכירה את הרוטינה ואת המבחר. ידעתי שאריזות גדולות עם ממתקים קטנים יחכו לי בכניסה ואני אוכל לתקתק את זה עם ששת הילדים שצמודים אלי, ארבעה מתוכם אינם שלי. (סיפור ארוך, אבל אם לקצר – אחרי שנגמר שיעור השחיה הת'ר לקחה ממני את קשת ומכריסטינה את איילה לשיעור אמנות בעמק, כריסטינה השאירה אצלי את סמרה כדי שתוכל ללכת לקחת ברווזים, יקח כמה זמן שיקח, ואני אביא את סמרה לשיעור ריקוד שלה בעמק מאוחר יותר, קייט השאיר איתי את השלישיה שלה כדי שתוכל לנסוע לעיר אחרת לטיפול פיזיו' ובשאיפה לחזור בזמן ולקחת ממני את השלישיה שלה לשיעורי הבלט/סקי שלהם ברוסלנד ולשחרר אותי לנסוע הביתה. או כמו שקוראים לזה – קומבינות של אימהות).
לילדים היו דעות משלהם לגבי מה כדאי לי לקנות אבל אני אמרתי – לא, אפילו שזה לא בשביל הילדים שלי, אני לא מוכנה לקנות ממתקים עם צבעים מסרטנים.
וחבל, כי המיקס עם הדברים הכי מוצלחים (חטיפי שוקולד טעימים) הכיל גם אמאנאמים או משהו דומה.
אז לקחתי ארגזי צ'יפס (שזה דבר מעולה. מנות אישיות של צ'יפס. למה לא מוכרים מארזים כאלה כל השנה, למה), גביעוני חמאת בוטנים של ריס (שזה טעים, תכל'ס) ואיזה מיקס של חטיפי שוקולד וקרמל קשה שלא הכיל שום צבעי מאכל או משהו אכיל. בעע. מצטערת שטעמתי.
זהו, אני מצוידת. אפשר לשלוח את האלווין בכיוון שלי.
מראש אמרתי לילדות – השנה אני לא תופרת תחפושות.
למעשה, השנה היחידה בה ממש תפרתי כמו שצריך היתה זו בה התחלנו לדבר על תחפושות באוגוסט. (האלווין נחגג ביום האחרון של אוקטובר).
בשנה שעברה כן תפרתי קצת אבל כנפי עטלף וכובעי נינג'ה/עטלף זה לא משהו שצריך להפסיד שינה בגללו. עברתי בשלום.
אבל השנה? יובל לא פה, אני עסוקה בלרחם על עצמי, אין לי זמן לתפור.
אז נטע מצאה חברה לשאול ממנה תחפושת של אסיאתית כללית, קשת לקחה את תחפושת קליאופטרה שאור הכינה בעמל רב לפני שנתיים וטל בחר תחפושת כלב עבה ומחממת שהיתה לנו בבית.
תודה ילדות על שיתוף הפעולה.
שעת השין התקרבה.
ניסיתי להאכיל את כולן. הצליח לי חלקית.
בעודן מתישבות לשולחן ואני בסלון גוזרת לכדי כרטיסים את כרטיסי התודה שהן גמרו לקשט (כי אני לא מוכנה שרק יקחו ממתקים ולא יתנו משהו בתמורה), יש דפיקה בדלת ואני שומעת את ננסי ומייב נכנסות.
יש בינינו קיר אבל אנחנו מדברות כי היא מתלבטת אם להסיר נעליים ולהיכנס ואני לא מורידה עיניים מהכרטיסים.
אחרי ששכנעתי אותה לנטוש את עמדת הכניסה ולדרוך באומץ על הרצפה המכוסה בשכבה אחידה של בלגן (אני אחת, הן שלוש ולא בז$% שלי לסדר כל היום), שאלתי אם הילדים באוטו.
כי יש לה ארבעה.
יש לה את מייב שהיא חברה של נטע אבל עוד שלושה בנים שנראים כמו מטריושקה בגילאי 6-12. זהים בצורה ושונים רק בגודל. אז לא, מסתבר שכל החבורה הזאת (או כמו שהיא כינתה את זה "רק חמישתנו פה") עמדה מעבר לקיר בשקט שאני לא מבינה מאיפה הם הצמיחו.
שני צבי נינג'ה, אחד דמות מסטרטרק או סטרוורז (נראה לי סטרוורז) ומייב היתה דארת' ווידר. אבל לא שמעתי את הנשימות שלה. (בכלל, אני חושדת שהילדים במשפחה הזאת נושמים רק בבית).
ככה את הולכת? היא שואלת אותי, ננסי, זאת שיש עליה שמלת טורקיז ושפתון וזה מוזר.
ככה אני הולכת, אני עונה לה, מכנסי קורדרוי, סווצ'ר וצמה שקשת קלעה בשערי לפני ארבעה ימים.
יש לך כוונה להזיז אותי מאזור הנוחות שלי או משהו?
תתפרעי קצת, תתגחכי.
טוב.
אז החלפתי בגדים.
אבל גם מזה לא יהיה תמונה, כמו גם מהתחפושות של הילדות או הדלעות שהן גילפו כי המצלמה שלנו ביפן.
בדרך לדלת ננסי שואלת את קשת ונטע אם לא יהיה להן קר עם השמלות שלהן, דקות, בלי שרוולים ובלי שום כיסוי לרגליים. טוב שננסי שואלת כי אני כבר יומיים מדברת איתן על זה ללא הועיל.
חמש דקות והילדות ליד הדלת, עם קצת יותר ביגוד על הגוף.
תודה ננסי.
אני שולפת מגפי שלג להשלמת ההופעה. מוכנה לקרוע את העיר.
מכבה את כל האורות בבית, כולל בשירותים, שלא תהיה הטעייה.
מכבה את הנרות בשלוש הדלעות המגולפות שיש בחוץ.
לא רוצה שמישהו יטרח לטפס עד לכאן ויתאכזב.
בחוץ לא יורד גשם וזה מפתיע. אבל לא לאורך זמן, אחרי חצי שעה הוא חזר והתעצם והפך את הכלבלבון המתוק שלי למבוצבץ וקצת מדובלל.
ליאון התחפש בתחפושת הקבועה שלו – טניסאי. זה אומר מכנסיים קצרים, חולצה נטולת שרוולים ומחבט טניס. אני חושדת שלליאון חם יותר מלרובנו. סתם חשד שכזה.
אליאס התחפש לדולנד טראפ. בשנה שעברה אחיו היה דונלד טראמפ אבל הוא עצמו זכה ליותר תשומת לב עם תחפושת סטיבן הארפר. אני רואה פה התחלה של דפוס. מעניין לאיזו דמות שנואה הוא יתחפש בשנה הבאה.
אנחנו יוצאים ביחד, שלוש משפחות על עשרת ילדיהן. הרחובות חשוכים אבל לי יש פנס ראש. ברור.
זאת לי פעם ראשונה להסתובב בחלק הזה של סלוקן למטרת איסוף ממתקים. בשנה היחידה שהסתובבתי בסלוקן (לפני שש שנים, אני חושבת), נשארתי בשכונה. מאז זה היה בעיקר התפקיד של יובל להסתובב ואני נשארתי בבית לחלק ממתקים.
אבל יובל ביפן.
סביבנו להקות של ילדים, הקטנים יותר מלווים בלהקות של הורים, לרב מחופשים בתחפושות שוות. הנוער מסתובב לבד.
אבל כמה ילדים!
כל העמק פה.
נו מה, מחוץ לסלוקן יש קילומטרים בין בית לבית, זה יכול להיות מאוד מעייף ולא משתלם לקושש ממתקים שם.
כבר בבית השלישי בו ביקרנו פגשנו חברה של אור מסילברטון. מדובר בילדה בת שלוש עשרה שזאת לה הפעם הראשונה לעשות trick or treat. קטע.
עכשיו החבורה שלנו מונה 11 ילדים וחמישה מבוגרים.
הכלבלב מתחיל להתעייף.
ליאון מתנדב לקחת אותו שק קמח ומאותו הרגע זה נראה ככה:
הילדים רצים לכיוון הבית הבא.
ליאון רץ אחריהם עם טל על הגב.
אני רצה אחריהם כי אנ סוחבת לטל את השקית עם הממתקים וגם כל כרטיסי התודה אצלי בכיס השמלה. כמה נפלא.
מאחור ננסי וקייט ושרה, הולכות בניחותא. והגשם מטפטף.
כשנעשה לי רטוב מדי, התחלתי לגבות מעשר מהשקית של טלי.
איזה ממתקים דרעק.
מתי מתחילים הזיקוקים זאת תעלומה. ניחשנו ששבע. גם רטוב, אז יאללה, למיגרש.
קייט אמרה לי שהזיקוקים שיש לנו פה זה בלי פרופורציה לגודל הישוב. כאילו, נראה לי שקיבוץ של שלוש מאות תושבים יכול להשקיע אלפי דולרים בזיקוקים?
זה הכל מתרומות של חקלאים מצליחים.
ליד המגרש חונות הרבה מכוניות ואני מסתכלת עליהן, בוחנת גדלים ודגמים וכמה אנשים יכולים לשבת בכל אחת מהן.
מעל המגרש כבר יש שתי מדורות ושתי כבאיות והמון אדם.
אנחנו מצטיידות בשוקו חם ולחמניה בנקניקיה, הכיבוד המקובל בעונה זו של השנה.
כמו הממתקים, גם זה בחינם.
את הזיקוקים לא ראיתי כי טל רצה הביתה לפני שהם התחילו (בשמונה, שאדע לפעם הבאה).
נטע וקשת נשארו שם עם חברות ונטע אף הצליחה לקושש עוד ממתקים בדרך משם לכאן.
איזו דבקות במשימה!
בבית חיכו לי ערימות ממתקים שלא חילקתי. הצטרפו אליהם ערימות ממתקים שהילדות הביאו.
הילדות שפכו את הממתקים שלהן על הרצפה כמיטב המסורת ואני פסלתי להן חצי, כמיטב אותה מסורת.
כל הצבעוניים הולכים לקמין, אחרי שיטחנו דק דק עם פטיש ויתערבבו עם צ'יטוס ודוריטוס שגם בהם יש צבעים מסרטנים, כך מסתבר (מזל שיש לי ראיה טובה. העטיפות קטנות ממש). לא היתה חובת טחינה אבל הילדות הגדילו ראש.
בינתיים ביפן, יום לפני כולם, יש בעיר ha-ro-in-pa–te-i (בקטקנה: ハロインパーテイ) אבל לא תראו שם ילדים רצים בלהקות ודופקים על דלתות של אנשים שהם לא מכירים. בכל זאת, מדובר ביפן וסדר צריך שיהיה. (יפן זאת הגרמניה של אסיה, לא?).
הילדים מקבלים מפה ועוברים בין התחנות המסומנות במפה שהן בתי עסק ולא בתים פרטיים.
בכל תחנה הם מקבלים ממתק וגם חותמת על המפה שלהם.
אור מפספסת את זה כי אחת התחנות היא בדוג'ו והיא בדיוק מלמדת שם שיעור ילדים.
את האלווין היא חגגה באופן פרטי עם גלידת תה ירוק.
פייר? יותר שווה מכל הממתקים שיש לי פה ביחד.
הנה תמונה של מישהו שמצלמים אותו תמונות טובות. (אחד נסיך קטן, אחד טייס פשוש). 
הדלעת של ג'ון השכן שיש לו גם כישרון וגם מצלמה