הו סיינה (סיפור מתח)

משעמם לקנות אוטו.
אבל אין ברירה.
ואני לא יכולה להפיל את זה על יובל, כמו אז, כשהיינו פה חדשים.
אז אמרתי לו – אוטו – תקנה מה שנראה לך, רק תזמין אותי לאשר את הTent trailer לפני שאתה קונה.
וכך היה. אני הייתי מהכוחות התומכים בעורף.
זה היה מעולה.
עכשיו הוא ביפן. אפילו לדבר אי אפשר כמו שצריך. הוא מתעורר כשפה כבר כמעט מחשיך (עוד לפני שעברנו לשעון חורף!).

חיפושי אוטו מתנהלים כמו ספירלה. בהתחלה מסתובבים בסיבובים גדולים ולאט לאט מתמרכזים.
ולא סתם אני נוקטת לשון רבים זכר, כי אני הרשות המבצעת. אבל יובל, יש לו שם חבר שהוא הרשות הלוחשת. ומכאן ההתמרכזות.

התחלנו מ"מיניואן AWD". אחר כך התברר שאין מזה מי יודע מה. אבל לא התיאשנו.
אחר כך יובל הודיע לי שיפניות זה העניין.
למעשה, אפשר לחלק את עולם המכוניות פה (ובטח גם בשאר העולם) לשלושה חלקים:
אמריקאיות, אירופאיות ויפניות. (יש גם חלק רביעי – כל היתר).
הואן הנוכחית, כמעט-עליה-השלום היא אמריקאית והיא מתוקה, חוץ מזה שהיא גוססת. פונטיאק מונטנה. אמריקאית שהגיעה לשיבה טובה של 320 אלף ק"מ או משהו כזה. אני אוהבת אותה מאוד אפילו שהיא 50% גוססת, 40% פח זבל (האחרון באשמתנו).
אמריקאיות זה הלחם והחמאה כאן.
אירופאיות זה בעיה. למה בעיה? כי לך תמצא חלקים. אירופה זה רחוק.
יפניות זה חלקים יותר יקרים אבל אמינות גבוהה ברב המקרים (אני מדקלמת פה דברים שלמדתי דרך יובל מהלוחש). הן מגיעות לגילאי קילומטרים גבוהים יותר ועם קלאסה.
אפשר מדי פעם לראות מכוניות יפניות שלא רק יוצרו ביפן אלא ממש הגיעו מיפן אחרי ששירתו שם כמה שנים על הכביש. איך מזהות אותן? לפי ההגה שבצד ימין. ליפנים יש מערכת תמריצים כדי לעודד אזרחים להיפטר מרכבים ענתיקות (בני חמש? עשר?) וקנדה היא פח הזבל הקרוב ביותר כך שקנדים מיבאים מיפן מכוניות משומשות קלות, בזול.
אני לא רוצה אוטו כזה הפוך, יש גבול, כשאני רוצה לאתגר אותי אני סורגת תחרה בזמן צפיה בGlee.

מלכת היפניות היא Toyota והמיניואן שלה היא Sienna (פעם היתה מיניואן אחרת לטויוטה, שמה פרח מזכרוני. לזלי נזכרת בה בגעגועים ומספרת לי שהיא הלכה לעולמה אחרי 570,000 ק"מ וגם זה בגלל שמישהו נכנס בה בצומת, לא מחמת מות מנוע. היא חושדת שהפסיקו ליצר אותה בגלל שהיתה בת אלמוות).
קיצור, מכל הסיבובים יצא שאנחנו מחפשים סיינה AWD. יש כמה כאלה על הכביש, בשוק המשומשות יש בערך 5 בכל רחבי הפרובינציה, חלקן חדשות מדי ועולות מעל שלושים אלף ובכל מקרה כולן באזור וונקובר.

בעיה, וונקובר. זה רחוק.
רגע! יש פה בחור אחד שגר איתנו, נדמה לי קוראים לו יובל (שכחתי מחמת הגעגועים. גם מראה פניו מיטשטש במוחי מרגע לרגע). יובל אומר: אני חוזר מיפן המעתירה דרך וונקובר, למה לא אוותר על המקטע האחרון בטיסה, אעשה כמה ימים בוונקובר, אקנה מכונית בעזרת הלוחש ואגיע הביתה בנסיעה?
זה רעיון.
אולי לא.
כי וונקובר אמנם חולקת איתנו פרובינציה אבל לא אקלים. בוונקובר כשיורד שלג, אנשים לא נוסעים עם המכוניות שלהם אלא אומרים – יא, מה זה הדבר הלבן הזה? לא מכירים…
ובדרך מוונקובר הביתה יש כמה הרים לחצות והפאסים כבר מכוסים שלג.
כן, אני יודעת, החברים שלך מויקטוריה (שהיא אף חמה מוונקובר) נוסעים עם צמיגי ה"כל-עונה" שלהם לביקור בסלוקן בשיא החורף. הם חוצים את הפאסים בזהירות, בנסיעה איטית.
זה לא עובד בשבילי. לא רוצה שתגמור בתעלה.

בראשית השבוע קפצתי לאוון חברתי המתוקה.
יש לה מיניוואן שעומד בכל הדרישות פרט לזאת המחמירה שהצטרפה לאחרונה (ז"א – הוא AWD אבל הוא ממש לא יפני). הוא גם די ענתיקה (2002) אבל אני את הבררנות שלי איבדתי שלשום בשתיים בבוקר.
היא מוכרת אותו ואחרי שהציעה לי פשוט לשאול אותו עד שיובל חוזר (יפה מצידה!) קפצתי אליה אתמול כדי לקחת אותו לבדיקה לפני קניה. חלאס, אני צריכה ואן!
הואן הוא מעדת קרייזלר שלא ידעתי עליה הרבה, רק שיש לה מבטא אמריקאי, עד אתמול כשהלוחש לחש ליובל: בשום אופן לא קרייזלר.
אבל בשלב הזה כבר הייתי עם הTown and Country (שם מאוד מוזר….) פה בקאונטרי.
לא יכולתי שלא להשוות לגוססת. אצל הגוססת הכל הולך בקושי ובכח. ופתאום – הכל חשמלי. רוצה להזיז משהו בכיסא? כפתורי לחיצה עדינים והכל זז עם בזזזזז. הדלתות של הילדות? חשמליות.
עקרונית זה כאילו מגניב אבל, מה זה החרא הזה? כשאני באה וסוגרת את הדלת במו ידי (כי בדיוק היא לא בקונסטלציה של להגיב ללחיצות שלי. עוד לא למדתי את סודותיה) אז זה נסגר כמעט עד הסוף ואז יש שלאק חשמלי קטן בשביל הקצה.
בעעעעע. פוטנציאל בעיה רציני.

למחרת לקחתי את הואן הזה לקסלגר. היה שיעור שחיה.
אנחנו יוצאות לדרך ואני מספרת לנטע שהכיסא שלה יכול להתחמם. שלי לא, ככה אוון דיווחה לי כשנתנה לי את המפתחות.
רק יצאנו מסלוקן, היא מפעילה חימום ישבני ומיד מתחילה לפלוט קולות שאני מזהה כי אלה בדיוק הקולות שעשיתי כשמייגן נתנה לי טרמפ עם האוטו שלה והחימום הפתיע לי את הטוסיק.
אז היא יושבת על כיסא חם ואני מרגישה את ההגה שרוטט לי ביד וחושבת לי – אי צדק. כי נכון, שש שנים הסתדרתי בלי חימום ישבני, אבל ברגע שלכיסא לידך יש, את רואה את העולם אחרת. ולמה ההגה רוטט?
למה אין לי פשוט כיסא מחומם ורוטט והגה רך ורגוע?

בקסלגר, כשעצרנו בחניון של הבריכה ואז בחניון של חנות "עץ הדולרים" (אני באמת צריכה לנטוע כזה. אולי מוכרים שתיל שלו בעץ הדולרים? זאת לא העונה לשתול בכל מקרה), כל הזמן ראית סביבי סיינות. אמנם לא AWD אבל הן היו שם, יפות כאלו, בצבעים שונים, כן, הכי יפות הן היו (נגיד. לא שאני יכולה להבדיל בינן ובין דודג' קראוון). היתה להן הילה כזאתי של טויטה. ולא עצרתי ליד ושאלתי: "מוכרת?" למרות שממש רציתי.

יש לי מועמדת בקצה של הספירלה ואני כולי תקווה שזאת הספירלה האחרונה.
לא בא לי להתחיל חדשה.
לא בא לי להיות בלי אוטו.

ערב לפני הפגישה עם המיועדת, נטע מתקשרת מנאיו. גם הלילה היא הלכה לסליפאובר, גם הלילה היא התקשרה מלאת געגועים. אבל הלילה, בשונה מהלילה ההוא בו הייתי במיטה וטל כבר ישן, כולם עוד ערים וחוגגים כי עדידה פה. היא באה לסדר לי את החיים (כולל הסלון, מסתבר) ולאפשר לי לצאת בבוקר כמה מוקדם שאני רוצה לבליינד דייט שלי.
ללכת להביא את נטע, לא אמור להיות מסובך. נכון?
נכון??
אז זהו, שלא.
בחוץ חונות שלוש מכוניות. אני מתעלמת מזאת שאני אוהבת, הפצצה המתקתקת. נכנסת לכפרית של אוון, מנסה לצאת ברוורס אבל לא יכולה, לא כי אין רוורס, אלא כי כל האוטו אורות כאילו מינימום כריסמס.
אני לא אוהבת שיש הרבה כפתורים. הכי אני אוהבת שיש שלושה אבל באוטו הזה, השקיעו באבזור, השקיעו בעזרים טקטיים, השקיעו בכפתורים. כל האוטו כפתורים.
אני עוברת אחד אחד, מנסה כל מה שלא מראה בבירור שהוא משהו שונה מבקרת תאורה פנים רכבית.
נאדה. עדיין דיסקו.
אני מאתרת כפתור משונה למראה על הדלת שלי. לוחצת עליו קדימה אחורה ובאמצע וכל לחיצה גורמת לכיסא שלי להישען עוד ועוד אחורה. האם זה כפתור feeling lucky?
עם כל האורות דולקים והכיסא האיתן בדעתו להישען אחורה, אני עוזבת את האוטו ונכנסת לקחת את המפתחות של האוטו של עדי.
"אין אמברקס אז תחני בראשון. ולא בשיפוע חזק. ותדעי, זה גיר ידני"
ידני! הא!
"תלחצי על הקלאץ' כשאת מניעה, כן?"
אה, כן. תודה על התזכורת.
בחרדת קודש מעבירה לרוורס, יוצאת מהחניה, משלבת קלאץ' וכל היתר (פייר? התגעגעתי. כבר שנים שלא), עוצרת עשרים מטר מהבית ומחפשת בקדחתנות את הכפתור של המגבים.
באוטו הזה יש ממש מעט כפתורים וזה נהדר. כל כך מעט שזה של המגבים לא ביניהם.
אני נוסעת בחזרה הביתה ומזעיקה את עדי שתראה לי איפה הוא מתחבא.
היא מראה לי. אבל כל העניין משעשע אותה ומאתגר כאחד. היא מבקשת להיכנס איתי לכפרית וללחוץ ביחד על כל הכפתורים כדי לכבות את האורות שבשלב הזה דולקים כבר עשר דקות.
אני בכיסא הטייסת, היא טייסת משנה ובסוף הניסוי נמצא הדימר שמצליח לכבות את האורות, איכשהו. גם את רב התצוגה שלי הוא מכבה אבל בשלב הזה כבר לא אכפת לי.
אני יוצאת לדרך, באיחור של עשרים דקות, עם משענת כיסא אי שם הרחק מאחורי גבי, הרדיו שורק AM, איך לעזעזל מעבירים פה לFM? גם ברדיו, כחמש מאות כפתורים. אני מתיאשת ותוקעת פנימה דיסק.
מחר אני מחזירה את האוטו הזה.
כל כך מחזירה אותו!!

החזרתי. עכשיו ממשיכה עם לזלי לנלסון, לסוכנות טויוטה, למדוד סיינה 2004.
מבחינתי – אני חוזרת הביתה עם אוטו. אני הגעתי מוכנה ומזומנה להתאהב ולהתחייב.
ארזתי לי תיק קטן עם הביטוח של הגוססת בשביל רפרנס, פנקס צ'קים בשביל לשלם ומעיל גשם כי סתיו. אבל מה אני צריכה מעיל – בתוך האוטו יבש.
גרג הסוכן מחזיק בשפם קצוץ כזה, בלתי אטרקטיבי. אבל לא באתי לחפש חתן, באתי לחפש כלה. אגב כלה, גם אשתו מישראל. ערביה, הוא הקפיד לציין. נולדה בישראל ומיד עשתה עלייה.
אנחנו עושות היכרות, נעמה-סיינה. תראי איך המושבים שלה מתקפלים יפה לתוך הבגז' העמוק.
אני רואה, אני רואה…
תגיד, למה קוראים לצבע הזה ירוק? איך הוא קשור לירוק?
אוקי, שמתי לך לוחית רישוי, סעי לשלום, המפתחות בפנים. תראי איך מרגיש לך.

איך מרגיש לי?
מרגיש לי רועד והמנוע נוהם במחזוריות.
אני מסתובבת וחוזרת לסוכנות ויחד איתי נכנסת לזלי. מה את עושה פה לזלי? האם את קוראת מחשבות מרחוק? איך ידעת שאני לא חוזרת הביתה עם הואן הזאתי?

בשלב זה הגיע החלק הכי מגניב של היום, החלק בו ישבתי לבד בבית קפה ואכלתי ארוחת בוקר שלווה ורגועה, בוהה בנוף ומהרהרת בשידוך שלא צלח. מזמן לא ישבתי ככה. (מזמן במובן של – מעולם לא).
אוקי, נחתי מספיק.

במעבר מפותל אל קסלגר, שם יש סיינה אחרת, צעירה יותר (2011) ויקרה פי ארבעה.
אני לוקחת אותה לסיבוב. גם כאן, מהר מאוד ברור לי מה דעתי עליה: היא סבבה.
אני גם אוהבת את זה שאין בה שום דבר חשמלי, פרט למראות הצד ולחלונות ואוהבת את זה שיש לה מעט מאוד כפתורים.
אני לא כל כך אוהבת את המחיר – עשרים אלף דולרים קנדיים טבין וצבעונין. (כולל מס ודמי בניית ציפורניים של וויליאם, סוכן המכירות).
אני בוחרת ללכת הביתה לישון על זה.
כן, לישון זה רעיון טוב. קמתי בחושך בשביל היום הזה.

אני מבינה שאוטו חדש יותר עולה יותר ושאני מקבלת בתמורה אמינות גבוהה יותר. מבינה.
אבל כבר התפשרתי על הAWD וקיוויתי שזה יתבטא במבחר גדול יותר וזה לא כל כך.

כל שנותר זה לחזור הביתה.
לזלי מורידה אותי בצומת וממשיכה בדרך לעוד מישהו שצריך עזרה. אני מצדי יוצאת למסע שאת משכו לא תיארתי.
בראשית יש קילומטר הליכה, אחר כך יש ארבעה מקטעים של טרמפים שונים והרבה המתנה בין לבין. לא חשבתי שהדרך הזאת שלוקחת באוטו 35 דקות תיקח לי שעתיים. אבל מה, לפחות לא ירד גשם.

סיכום:
אין לי אוטו.