דרושה תכנית השרייה ממושכת

הגענו לשלב בו יומיים זה כבר לא מספיק. היתה על זה הסכמה מקיר לקיר, עם נוף לאגם ולהר ממוסכים בדוק ערפילי מבריכת המים החמים.
אולי זה בגלל שהגענו בחושך? החושך יורד מוקדם. יצאנו בכמעט-חושך. ארבע אחה"צ זה רגע לחושך. ועוד יש חודש עד ליום ההוא, הקצר ממש.

לצאת מהבית ליומיים כרוך בהכנת מה ומי שנשאר מאחור וזה גוזל את הזמן והאנרגיות שלו, אפילו שאלו שנשארות מאחור הן קצת יותר גדולות בכל פעם שזה קורה.
בראשית היום היתה נסיעה לאתר הסקי. עוד לא נפתחה העונה אבל זה לא מה שיעצור את הכיתה של אור העשויה ללא חת. חבורה של מנומנמות והקרשים שלהן, המגפיים והקסדות. כל מי שהסעתי היה סנובורדר, אף לא גולש סקי אחד. התחייבתי לסייע בהסעות, זה היה חלק מהעיסקה. לא סתם נדרשתי להשתתף בראיון הקבלה. גם אני הייתי צריכה להתקבל, אני והואן שלי.
המורה שלהם אמר לנו להקשיב למה שקורה באוטו בדרך חזרה כי דברים מתחילים לצאת. אני זכיתי להסיע את הדרך הלוך ומה אומר – עצירוּת. שום דבר לא יצא. שעה וחצי נסיעה ורק בסוף, בעשר הדקות האחרונות, בעודי מקשיבה לגלגלים שלי רב קשב ונשבעת להחליף לצמיגים עם ניטים, הם התחילו לשחרר משפטים מהם אפשר היה להרכיב פרופיל מהיר של מי הוא מי – זה שמהלל את עצמו בכל משפט, זאת שלא, זה ששותק.
הדרך שפנתה מהכביש הראשי אל ההר לא הסבירה פנים. בראשית סלאש (כמו המשקה ברד), אחר כך שלג וקרח. כאן היעדר הAWD בא לידי ביטוי. עצרתי לרגע להתבונן בפליאה במושבי הרכבל שנחו לצד הדרך ולא היו תלויים באויר, כדרכם של מושבי רכבל, וכבר זכיתי בחווית נסיעה אחורה והצידה במקום ישר למעלה, כמו שאני אוהבת. הדרך למטה היתה מפגן מרהיב של הילוך שני ומבט מרוכז. לא היה קל.
לגמרי, אני צריכה להחליף צמיגים.
כל כך מרוכזת הייתי שלא זכיתי ליהנות ממראה העצים הירוקים העמוסים בחומר הלבן הזה שעוד לא הגיע לאזור שלנו. השותקים והשותקות התפעלו בקול.

הייתי מצפה שבשלב זה, חודש לפני פתיחת העונה, האתר יהיה ריק. אבל לא, לפחות עוד קבוצה אחת של תלמידים ראינו במגרש החניה השני ובזה בו הכיתה של אור נפגשה היו שתי שורות של מכוניות. כך נראה רעל אמיתי. כי כשהאתר סגור, בשביל לגלוש יש לטפס ראשית, ברגל.
תנאים לא משהו, היו באותו היום. התנאים הכי גרועים ששון (המורה) זוכר. לא הכי גרועים השנה (הוא כבר הספיק להיות כאן כמה פעמים. כמובן), הכי גרוע בכלל. גשם מעורב בשלג מעורב ברוח, השלג עצמו רך אך מכוסה בשכבה דקה של קרח, ממש – כל מה שאפשר לבקש שלא יקרה.
התלמידים נעלו את נעלי הגלישה, אבל לא הידקו אותן, מי שגולש בסקי הדביק את הסקין על הסקיז (מה שמאפשר טיפוס), מי שגולש עם סנובורד חיבר אותו לתיק הגב ונעל נעלי שלג מעל המגפיים. בלי נעלי שלג תהיה שקיעה. אתים לא היו הפעם בתרמילי הגב כי אין מספיק שלג על ההר בשביל שמישהו יקבר במפולת אבל את המתקן הזה שנושאים על הגוף כדי לאתר את הקבורים בשלג – הם נשאו כולם. כנראה בשביל לרכוש את ההרגל.
הם עלו ברגל וירדו בגלישה קטועה, עם הרבה נפילות ושקיעות.
זה נראה לי כמו יום שאני הייתי מכנה "יום שלג רע" אבל אני חושבת שהמשקפיים שלהם הם בצבע אחר.

כשהחברות שלי באו לאסוף אותי מהבית אני עוד התרוצצתי כתרנגולת ערופת ראש בשביל לעשות את מה שצריך לעשות לפני. הסל ובו מיני מזונות כבר היה מוכן אבל לא היה לי שום תשבץ מודפס ושום מתכון לשאל או צמר או מסרגות. איך אני אלך בלי תשבצים? איזה טעם יהיה לחופשתי בלי סריגה?
הסיבה העיקרית לזה שעוד לא ארזתי היא שכשחזרתי מההר והעיר ופתחתי מחשב בשביל להדפיס, מצאתי שם אימייל שהזכיר לי שקשת צריכה להיות בכלל במקום אחר. אז הלכתי למקום אחר. עניין של סדרי עדיפויות.
אבל הנה, אני מוכנה. תנו לי ללחוץ כאן, להכליב את כל הדפים, להשליך צרור עפרונות ומחק טוב לתוך השקית בה יש תחתונים להחלפה, לקחת את כל הסל עם הצמר מטרי שחיכה ארבע שנים להתממש כשאל, להיכנס לאוטו של הת'ר, לצאת, לחזור הביתה להביא מברשת שיניים ואז באמת ללכת.
(כאן היה מצופה להיכנס פס קול של שיר רוק רועש ומלא עוצמה אבל אי אפשר לשמוע שירים בפול ווליום כשאנחנו עסוקות בלדבר ולדבר ולדבר. על מה יש לדבר כל כך הרבה? אני לא יודעת אבל בגלל כל הדיבורים הללו הלכנו לישון כל יום בשתיים)

אני הייתי היחידה שהביאה סל עמוס בירקות, בשר ושוקולד. היתר הביאו צידניות.
זה לא מנע מהת'ר לעצור להצטייד בנקאספ. בכל זאת, נגמר לה הצ'יפס.
סופרמרקטים שאני לא רגילה אליהם נותנים לי הרגשה של חופשה. טיילתי לי אל מקרר הבשרים, מחפשת איך להשלים את העוף שהת'ר הצהירה שיש לה בצידנית. שלישיית סטייקים משויישים תתן את המענה האדום, חשבתי לי.
עוד עשרים וחמש דקות נסיעה ואנחנו בקוטג' שם כבר מחכה לנו פרן עם התינוק שלה. כן, ניסינו הרכבים שונים בעבר בשביל סופשבוע כזה. היינו חבורה גדולה מדי, אחר כך התפצלנו לשני בתים סמוכים כדי שכל אחת תקבל מיטה משלה אבל נראה לי שהפעם עלינו על ההרכב המנצח: קטן. גם מצומצם וגם עם תינוק. בלי להריץ אימיילים, בלי לגייס משתתפות. הכל נסגר בערב סריגה אחד.
(אחר כך, כשהטלפון בקוטג' יצלצל וסוקר יבקש לדבר עם דייר מהבית שהוא זכר מעל גיל שמונה עשרה, אני אצחק ואומר – זכרים מעל גיל שמונה עשרה? אין פה כאלה. חה חה).

אחרי שש דקות בבית ההוא, המרווח, עם מיטת קומותיים של מיטות קווין, עשויה מבולי עץ (לא ממציאה. ראו תמונות כאן), התחיל לדגדג לי אז עזבתי את האחרות שהמשיכו לפרוק את הצידניות שלהן לתוך המקרר, ממלאות אותו עד אפס מקום באוכל שיכול בכיף להספיק לשבועיים, והלכתי לטבול במרפסת.
בדרך הספקתי לשאול את הת'ר למה היא לא סיפרה לי על שני הקילוגרמים של בשר אדום בצורות שונות שהיא הביאה איתה. "זה אנדרו ארז לי". תני לאבא לחמישה לארוז לך אוכל לסופשבוע ותקבלי כמויות בשר שאפשר לשחות בהן. וזה עוד בלי לכלול את הבשר שהיתר הביאו. כן, היה לנו מקרר מלא אוכל של בנות.

האוכל זרם כל היום כי הבית היה מלא בנשים שמורגלות בהזנה, לרובן ארבעה ילדים או יותר. אוכל טוב. הכל טעים כזה, ונשלף מהשרוול בלי מאמץ ובלי שום אורז או פסטה או אוכל של ילדים. איזה כיף.

את היומיים שלנו שם בילינו כצפוי במיים או על הספה, סורגות. עדי הגיעה לא מאורגנת, ז"א – בלי פרויקט. אז ציידתי אותה בצמר ומסרגות, שלא תרגיש מחוץ למעגל.
כמה שעות לפני העזיבה נזכרנו שכמעט שכחנו. אבל לא, לא שכחנו. ארבעת אלו שנשארו ערות התיישבו על ספה אחת, שוקולד ויין על השולחן, מרפקים צמודים ומסרגות בידיים ועל המסך – יממה שלמה אחרי ששוחרר, היה זה:

(זה היה אמור להיות הסוף, כי מה יותר טוב מלגמור עם בנות גילמור אבל אם מה שנתן סיום מעולה לחופשה הקצרה הזאת היה המצב בבית כשחזרתי. מסודר ומצוחצח, מחדרון הנעליים שבכניסה ועד למקלחת, דרך השיש במטבח. זה מה שהוא עשה בזמן שלא הייתי, תוך כדי שהוא שומר על כל הילדות מוזנות ומרוצות, עם ילדות אורחות ברב שעות הערות, כולל שתיים שנשארו לישון. אני הייתי מסתפקת בהישג שכולן הגיעו לסופו של הסופש בחיים אבל הוא שם את הרף במקום אחר, האלוף שלי)