כשההודים היו בתנורים, שני הודים בשלושה תנורים, המטבח, שכל החלונות הפתיחים שלו היו פתוחים, היה מחניק ואפוף עשן. מדי עשרים דקות (למשך שלוש שעות) נכנסה מישהי, תלמידה, מורה, עוד תלמידה, צרור תלמידות, ושאלה: למה כל בית הספר מלא בעשן?
התשובות התפתחו ככל שעבר הזמן.
"בגלל שהתנור הזה דפוק"
לא, זה לא בגלל שהתנור דפוק. התנור הדפוק הוא פושר ומעשן.
"בגלל שכל הזמן פותחים פה את הדלת"
לא, לא ממש.
"בגלל שיש לי זיכרון דפוק והספקתי לשכוח שאסור להשתמש בתנורים פה. הם כאלה דפוקים"
אבל למה, באמת, התנור הפושר מעשן?
אולי זה בגלל ששם יש שני חזות עצומים, על גבי תבנית דקה והיא מתעוותת תחת הלחץ והחום וחלקים ממנה לא מכוסים מים ומעשנים. אולי.
זה אמור היה להיות פשוט, לפני החשבון שלי – בעשר וחצי הכל היה אמור להיות מבושל וצלוי. ואפילו הקדמתי והגעתי כמעט בחושך (שמונה וחצי. דמדומי בוקר). אבל לא.
השיטה שמורי ורבי קנג'י לופז אלט מצא כטובה ביותר לצליית הודו היא נטול עמוד שדרה, שטוח ומשתזף. לצורך כך הגעתי לבית הספר אתמול, אחרי חמישה ימי הפשרה במקרר (של ההודים), חמושה במזמרה, אחר כך הלכתי לחפש את המפתח של המקרר, ואז ביליתי רבע שעה בחיפושים אחרי המזמרה ותהיות אם השתגעתי או שאני סובלת מאלצהיימר נעורים, מצאתי את אנדרה כדי לשאול אותו (אם השתגעתי) ולגלות שהוא לקח לי את המזמרה. בוגר מאוד, אנדרה.
עם המזמרה הורדתי לשני ההודים את עמוד השדרה, המלחתי מתחת לעור והחזרתי למקרר (עוד למעלה) להתייבש. בלי כיסוי.
מסתבר שהודו משוטח במשקל 11 קילו זה דבר גדול, גדול יותר מכל תבנית שיש בבית הספר. לפיכך שלוש תבניות לשני הודים והחבירה של שני החזות לתבנית אחת, מעשנת.
הודו שלם לוקח הרבה זמן לצלות, אם מתעקשות על הצורה הבלתי יעילה שהוא מגיעה איתה. זה קשור למסורות צפון אמריקאיות וייצוגים שלה בתרבות המודרנית, במיוחד תמונה אחת שלכולם יש בראש.
אבל אני טיפוס קצת נרדי וברור לי ששטוח עדיף.
זה חותך את זמן הצלייה בצורה ניכרת וגם מאפשר צלייה אחידה וחשיפה של כל העור לחום כדי לקבל עור פריך. כן, עור פריך, יש סטיה כזאת. למעשה – מי שלא מתלהב מעור הוא הסוטה. כשהכנו את פס ההגשה שמנו בפינה הפונה לקהל צלחת עם פיסות עור צלויות וכמעט כל מי ששם לב לנוכחות הצלחת פנה אלינו ואמר: יאאאא, אפשר חתיכה עור?
בא-רור.
אבל עוד לא הגיע זמן הגשה. קודם צריך לקלל.
אז אני שם במטבח עם ג'ני שבאה לעבוד איתי. חלונות פתוחים, עשן, עדיין לא עצבים כי יש זמן, הגענו בשמונה וחצי בבוקר והארוחה בחצות היום. ראשית יש לתכנן איך כל האוכל הזה מסתדר עם כל הסירים הללו ועם העובדה שהכיריים דפוקים. הסירים הדקים משולים בעיני לכוסות קלקר ואין לי כוונה לשים בהם שום דבר מעבר למים. ואין מים בתפריט.
אפילו לא מי שתיה.
אגב מי שתיה.
לפני תחילת שנת הלימודים נפגשנו, ועד ההורים, עם המנהל, שדיווח בין היתר, על בדיקת מים שנערכה בבית הספר שהעלתה שהם מלאים בעופרת. כמעט נחנקנו על הסקונז (מאפה ידי המנהל. שהוגשו עם חמאה וריבות תוצרת בית). הוא אמר שתגובת המחוז היתה "תזרים את המים חמש דקות בבוקר, זה יפתור את בעית הזליגה שהצטברה בלילה" והוא ענה להם ב"לא נראה לי".
מה שמחנו על המנהל-בחור-כארז שלנו שמראה למחוז מה זה.
הימים עברו ודבר לא נעשה.
מדי פעם נשאלה השאלה, בנימוס – מה עם המים, ותשובה הגיעה – טוב תודה, מה איתך.
אני הקפדתי לשלוח בקבוקי מים עם הילדות שלי אבל, זה לא לעניין להרעיל ככה ילדות. אפילו בצבא המצרי לא עושים את זה.
הרגשתי שבא לי להפוך איזה שולחן מטאפורי, לתפוס את מנהל המחוז (בעל השם הגנרי ג'ף ג'ונס) ולטלטל עד ששלושת סנטריו יצרו גל עומד. אבל לא עשיתי כלום. רגעי הכעס הללו, הצורך לעשות ותחושת חוסר היכולת, הם הרגעים שמבדילים בין חיי הקודמים לנוכחיים. אני מרגישה שאני לא יודעת מה המבנה של המערכת, מי אחראי על מה ומה הן המילים המתארות את המחדל הזה וחומרתו. אני אילמת קשורת ידיים. לא יהיה פה גל עומד.
אבל הבוקר היה לי רגע נחת, כשעמדתי במזכירות וניסיתי לברר לאן נעלם המפתח של המקרר (החיים שלי היו ממש משעמים אם היה לי עותק ממנו). אמא אחת, חדשה בסביבה, באה ופתחה פה (בקנדית. זה אומר שהטון היה נמוך וזאת היתה שיחה, לא שטיפה. אבל התוכן היה חמור) על שאנון שזה לא לעניין איך שעניין המים מטופל. ואני עמדתי שם וראיתי את מי שהייתי יכולה להיות והרעתי לה בלבי.
בחזרה להנדסת סירים במרחב.
מעבר למגרש החניה יש את הפוד-בנק מהם לקחת בהשאלה, בשבועה, ובהבטחה להחזרה כנגד בני הצעיר, שני סירים טובים. במטבח של בית הספר יש עוד שניים.
עמדתי מול הסירים ומלמלתי שמות מאכלים (פירה תפו"א, מחית גזר ופרסניפ, אפונה, ציר, גרייבי) וכמויות וזמני בישול ואופן החימום. אחרי שכל המטריצות היו מלאות לשביעות רצוני המלאה התחלתי לבשל, בטור. כי לא היו מספיק סירים.
פרט לתלונות על העשן היו רחרוחים אקטיביים ומסעות צייד קצרים במטבח, על ידי ילדים שהריח שיגע אותם. זה תמיד ככה בימים שאני מבשלת (ובטח גם בימי בישול של אמהות אחרות) – מעשר כבר אי אפשר להתרכז.
ההודו צריך להגיע לטמפ' פנימית של 165F לבשר הכהה ו150F לחזה. זה מסתדר כשצולות הכל ביחד, שטוח, כי החזה עבה יותר. זה אמור לקרות בתוך פחות משעה וחצי אם התנור מצליח להחזיק 450F. זה של החזות פיגר באיזה מאה מעלות לפחות אז זה לקח יותר. אבל בסוף כולם הגיעו לקו הגמר, שזופים, מטפטפים ומריחים.
אמהות הן העוזרות הכי טובות כשזה נוגע לבישול (בהנחה שהן לא מעוניינות להוביל בעצמן). הן פשוט יודעות איך להריץ משימות ולזהות מה נדרש ולשאול מה הלאה כשנגמר כל הנדרש הנראה לעין.
באחד ה"מה הלאה" ביקשתי מג'ני שתלך לעשות סדרת חינוך קצרה לשתי הכיתות התחתונות. כי תיכף נצטרך להגיש לילדים שהראש שלהם בקושי מגיע לדלפק ההגשה והם יתלבטו ממושכות אם הבשר שהם רוצים הוא כהה או בהיר, כן או לא גרייבי ומה אמרת הדבר הכתום הזה?
אז ג'ני הלכה לשתי הכיתות הראשונות וסיפרה לילדים מה בתפריט כדי שיחשבו מה הם רוצים לאכול מתוך מה שיש בדרך לארוחה ולא מול המגישות. הילדים נחלקו באופן גס לשתי קבוצות: אלו שבאותו הרגע הכריזו שהם רוצים בשר בהיר ופירה בלבד, ואלו שאמרו שיחשבו על זה לכשיהיו שם, מול המגישות.
ממש כמו במאסטר שף, הגרייבי הואיל לרתוח ולהסמיך רגע לפני שהקטנים הגיעו, עמדו בטור מסודר ושקט מול ג'ני ומולי והכריזו על הבחירות שלהם. את הפירה (העמוס בשמנת וחמאה. בכל זאת, אני הכנתי) סידרתי כמו שמסדרות חומוס – עם באר באמצע, בשביל הגרייבי. יצא אחלה גרייבי. באמת כל הכבוד לי 
עם כל הסבל שהיה כרוך בתנורים הבלתי יציבים ובלתי אמינים, והכיריים חסרי העוצמה והסירים המוזיקליים, והשבועה שנשבעתי בנקיטת סכין (שהבאתי מהבית) שאני לא עושה את זה יותר, יצאה ארוחה כזו טעימה והקהל היה כל כך מרוצה, שיש מצב שאעשה את זה שוב מתישהו. אולי בשנה הבאה.
בראשית השבוע תפסתי את המנהל לשיחה. תשמע, אמרתי לו, זאת ארוחה מושקעת, אני לא רוצה שיתקתקו את הקטנים החוצה. אני מבינה את הקטע הזה שרוצים שהם יתרוצצו בחוץ 45 דקות ולכן אחרי רבע שעה מפנים אותם מחדר האוכל, (באמת חבל שאת הגדולים אתם לא מטאטאים החוצה) אבל אני רוצה שאת זה יאכלו בנחת, ביחד. וגם הגדולים, שלא יבואו, יעמיסו צלחת ויאכלו איפושהו בעמידה. שישבו ויעשו מזה משהו חברתי.
הוא הבטיח לי שידאג שתלמידים יסדרו את חדר האומנות כך שיוכל לתפקד כחדר אוכל נוסף בשביל שיהיה מקום לכל בית הספר לאכול בבת אחת ושאף אחד לא ילחץ על התלמידים לצאת.
להפתעתי הרבה זה אפילו קרה.
היה נעים להאכיל את הקטנים המתלבטים, את הבינוניים היותר החלטיים, את הכיתה של נטע שכבר יש לה תיאבון וביקשה "מעט מכל דבר" (מוזיקה לאזני) ואף באה לבקש תוספת (הכי אני אוהבת בנות שבאות לבקש תוספת) והכיתה של אור, לה מילאתי צלחות מתפקעות, או כמו שהם ניסחו את זה: "הרבה מכל דבר" (כן, אני נהנית לראות ילדים אוכלים).
הכיתה של אור ישבה לאכול במטבח, אחרי שהוא התפנה מהקטנים. כל הכיתה, סביב השולחן, וגם המורה שלהם. התישבתי עם הצלחת שלי גם. חמודים, הכיתה של אור.
כשאור הלכה משם, ריכלתי עליה קצת עם המורה. הוא לא מבוגר. הוא מריץ את התכנית כבר 19 שנה כך שהוא חייב להיות בן ארבעים לפחות אבל הוא לא יכול להיות הרבה יותר מזה. למרות הצעירוּת, כשאני מדברת איתו אני מרגישה כאילו אני מדברת עם איש זקן בעל ניסיון. אני לומדת מכל שיחה איתו. ואם אני לומדת על הילדה שלי אז בכלל טוב.
כשגמרנו לאכול נגמרה ההפסקה. זה אומר שהחזקנו אותם 43 דקות ליד השולחן, אוכלים ומפטפטים. אני רואה בזה הישג.
כולם קמו מנומנמים כדי להתמודד עם מה שנשאר מהיום והתלוננו על החומר המרדים שיש בהודו.
את השאריות ארזתי וזרקתי לפריזר. בשבוע הבא הן יכנסו לתוך הציר שאני אכין מכל העצמות שנשארו והתלמידים יקבלו מרק הודו מעולה. כי ככה זה מרק הודו – מעולה. במיוחד עם כמויות החמאה והשמנת ששפכתי לכל מה שהיה בסביבה ולא היה מסננת. את מקלוני הסלרי והגזר ששמנו בהמונים לנשנוש על השולחנות ואף אחד לא אכל (כי פירה) שמנו על השולחן בכניסה לבית הספר ליד המזכירות. זה מקום טוב לשים בו שאריות מזון, הגדולים תמיד מחפשים מה לנשנש וזה מקום מרכזי. זה יעלם בשעה שנשארה עד סוף היום, אני בטוחה.
ואם לא יגמר עד סוף היום, ינושנש במה שיבוא מיד אחריו. יום הורים! המורים נשארים אחרי הלימודים ומקבלים את ההורים לרבע שעה קצובה. עם המורָה של נטע זה לא יעבוד כי החשבון לא עובד. אי אפשר לקבל 23 הורים בשעתיים וחצי (ולכן נשתה לה את הפסקת הצהריים ביום אחר) אבל המורֵה של אור ידבר איתנו מהר מהר (דברים שאני לא יכולה לחלוק כאן מסיבות של פרטיות) ואז יתן לנו את תעודת השליש ואנחנו נמהר הביתה כדי לפענח אותה.
אז ככה זה עובד עם אור: במקצועות ההומניים היא בכיתה ח', כי המורה שלה לא מאמין בהקפצת כיתה. במקצועות הריאליים היא בכיתה ט' (כי, זה יותר ריאלי ככה וזאת מורה אחרת). והיא מצויינת, הילדה הזאת. כן, הפתעה.
גם אני קיבלתי תעודת שליש. רגע לפני הפגישה עם שון הלכתי לראות את דונה שפשפשה בקרביי ומשמשה את אברי ובסוף הודיעה לי שנכשלתי בפריטין.
אני אעבוד על זה, one steak at a time.