כביש הקרח

לפני שבע ירדה עלטה על כל העמק בבת אחת.
הילדות הדביקו צרור נרות חנוכה על גבי צלחת הפוכה והעבירו את זירת המשחק לשולחן המטבח, סביבם. אני התקשרתי לחברת החשמל והוספתי לה נקודת מידע. לא ציפיתי שהיא תיתן לי הערכה בשלב כל כך מוקדם. לא ציפיתי לתיקון מהיר. אחרי שבועות רבים עם טמפרטורות בטווח הבטוח מתחת לאפס, הן עלו אל מעליו ועכשיו הכל רטוב וכבד ודברים מתחילים ליפול מעומס השלג.
לא ציפיתי שיהיה תיקון עוד הלילה. קר ורטוב ומאוד חשוך.
אכלנו לאור נרות, לא ארזנו כלום למחר והלכנו לישון.
באחת וחצי בלילה שחררתי קריאת פליאה כשאורות רחוקים הסתננו מבעד לדלת חדר השינה וכל המכשירים עם החלקים המסתובבים התחילו לזמזם.

בוקר לח.
תועפות שלג דחוס ועסיסי החליקו מהגג האחורי וחסמו כליל את השביל. על כל זה אני צריכה לטפס בשביל להאכיל את החיות, אבל בצד החיובי – אני לא צריכה לסחוב מים נוזליים וגם יכולה לתת לארנבות את כל שטיח החיטה שלהן בבת אחת. זה לא יקפא להן בחצי היום.
בזמן שאני מכינה ראפס וחותכת פירות ואורזת נשנושים ושתיה, יובל מעמיס את כל ציוד הגלישה על הגג ואת ארגז המגפיים/קסדות הוא שם בבגז'. גם עבורי יש שם ציוד, למקרה שטל ירצה לגלוש בגבעת הארנבים. בפעם הראשונה שלנו שם הוא ניסה ולא הצליח לטפס עם מעלית הידיות ואני רצתי מעלה מטה איתו כדי לסייע לו. אני חושבת שעדיף לעשות את זה עם משהו חלק מחובר לרגליים.
אבל רב הסיכויים שהוא לא ירצה. למעשה הוא לא רוצה ללכת בטיעון שהמקום הומה מדי בשבילו.
אנחנו מספרים לו על המשחקיה שיש שם ומבטיחים לו שחוץ מזמן השיעור – כל הזמן נהיה במשחקיה.
בדרך אל האוטו אנחנו כמעט שוברות איברים כי ככה זה כשהטמפ' הן סביב אפס – המים הם סביב הקרח.

יוצאות לדרך בזהירות. הכביש מרגיש כמו משטח החלקה דפוק – חלק אך גבשושי.
אני מחכה שהמצב ישתפר, שהקרח יעלם, שהכביש יתגלה, שיהיה חול על הכביש, שיפסיק להיות מפחיד.
אני נוסעת שישים ומחשבת כמה זמן יקח לי להגיע להר ואיך אטפס אותו אם גם שם ככה חלק ומחוספס לא במידה הנכונה.
עשר דקות אני נוסעת ולא רואה שום שיפור.
זה נראה לי כמו אסון שמחכה להתרחש, השאלה אם אני אהיה חלק ממנו.
אני צריכה לראות מכונית הפוכה בתעלה בשביל להסיק מסקנה או שעדיף להשתמש בכושר החיזוי והסקת המסקנות שניתן לנו, המין האנושי?
אני מסתובבת ונוסעת הביתה. אני לא מרגישה טוב. צריכה להיות במיטה, לא על כביש. אני צריכה לאכול, אני צריכה שיאכילו אותי.

נטע מבקשת ללכת לבית הספר. כן, ממש כך. לא מבקשת ללכת הביתה ולבלות יום בפיג'מה.
המורה שבאה למלא את מקומו של זה שאוכל עכשיו פלאפל פול מאוד אהובה עליה והיא לא רוצה להפסיד זמן איתה.
גם כשאני אומרת לה שאני הולכת לפלאקה (זה בית הקפה המקומי) היא מעדיפה ללכת לבית הספר.
תודה רוקסאן שאת המורה החדשה שלה. לא יודעת מה את עושה אבל את עושה את זה טוב.

פלאקה סגור. אני לא מתקרבת כדי לקרוא את ההסבר, רק רואה את השלט.
כשאני מורידה את נטע בבית הספר אני יודעת מי יאכיל אותי.
אני ממהרת לתוך מרכז השירותים הקהילתיים שם נערכות המתנדבות לקראת יום בו הפודבנק פועל. עוד לא התחילו להכניס אנשים, יש עוד שעה.
על הכיריים יש סיר מרק שכבר חומם. אני יודעת איזה מרק זה עוד לפני שאני מרימה את המכסה ואני יודעת כמה הוא טעים. אני הכנתי אותו אתמול. לוקחת צנצנת מהארון וממלאת לי מרק to-go.
בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
זה ומיטה.