היום אור חזרה הביתה בשתיים עשרה בצהריים ואמרה בשמחה: "נגמרה שנת הלימודים! יששש!"
מה את מתרגשת ילדה? בכל יום יכולת להישאר בבית אם רצית.
אולי זה הקטע עם ללכת לבית ספר? שיהיה אפשר לשמוח שנגמר?
אור בכינוס סופשנה בבית הספר
הילדים של הצלם ואשתו. אהבתי את הידיים. (אם הם נראים מוכרים אז, כן, אלה תומי ואניקה).
שורה של ילדי גן חובה
אריחים מתוך פרויקט של ילדי בית הספר
ראש מתכתי, של עיט אולי
כנפי מתכת, מיחזור של גלגלי מסור, אולי, הנוצות עוצבו אחת אחת על ידי תלמידי בית הספר בכל הגילאים
זה האמן שהרכיב את בן הכנף מחלקי מכונות. לא קוראים לו מנשה.
הפעם האחרונה בה דיברתי איתו היתה לפני שבוע בערך, כשאור עמדה לצאת לטיול של יומיים וכמעט נסוגה.
יום לפני הטיול היא חזרה מבית הספר וסיפרה שהבנות האחרות בכיתה (שתיים במספר) לא יוצאות לטיול מסיבות שונות. ומי כן יוצא? 5 הבנים, והמנהל (המורה שלהם בחודש שמיני. את כל טיפוסי ההרים, והיו שניים כאלה לאחרונה, הם עושים עם המנהל) ואבא של שני בנים מהכיתה.
עם חבורת הגבר(בר)ים הזאת את יוצאת?
היא לא ראתה עם זה בעיה ואנחנו לא הבנו למה אנחנו רואים בזה בעיה אבל ראינו בעיה. לא הצלחנו לתת לה שם. הצלחנו להדביק אותה בספק שלנו בלי לספר לה אותו במפורש עד שבדמעות היא אמרה לנו שהיא חוששת מבדידות ולא נראה לה שהיא יוצאת. מצד שני – היא מאוד חיכתה לטיול הזה.
קוראים לו מר נילסן, למנהל. אני יודעת, הקוף של בילבי. גם אותי זה מצחיק בכל פעם מחדש. אני מרשה לעצמי לקרוא לו אד, מקווה שאני לא מנתצת בכך את כללי הטקס.
דיברנו בטלפון. הוא סיפר לי שגייס מורה צעירה מבית הספר להצטרף לטיול בדיוק בגלל זה, שהוא מאוד רוצה שהיא תצא לטיול ושהוא ידאג שהבנים יתנהגו יפה ושהיא תקבל את המרחב הנשי שלה בביקתה.
כשאור חזרה מאוחר יותר הביתה משיעור אייקידו, היא אמרה לי שהיא החליטה סופית שהיא לא יוצאת. אמרתי לה מה אמר אד והיא מיד ניגשה לארוז.
שמחתי.
כי אחרי ששמעתי את אד הרגשתי בנח שהיא תצא וחשבתי שזאת הזדמנות נהדרת בשבילה לשתוק עם הבנים (להבדיל מהשתיקות שלה עם הבנות, עד כה).
אור לקחה את התרמיל הגדול שאד השאיל לה כשראה את התיק איתו היא מתכוונת לצאת (תרמיל שקנינו לה לפני כמה שנים בשביל שיהיה לה איפה לשים מגבת, פירות ובקבוק מים כשהיא הולכת ליום של 5 שעות בקייטנה) והתחילה למלא אותו. יצא לה בסוף תיק ששקל כמו התיק שיובל נהג לקחת לטירונות לשלושה שבועות. כבד.
למחרת הורדתי אותה בבוקר בבית הספר וחיבקתי ונישקתי אותה כמה שהזדקקתי ואז עוד קצת בשביל להביך אותה, כי זה ממש כיף.
לילה נטול אור עבר עלינו בקושי. למחרת כירסמנו ציפורנינו בציפיה עד שהיא הופיעה עם התיק העצום שלה, כולה זורחת, מלאת סיפורים וכמו שצפה אד "שמחה מאוד שיצא לטיול הזה".
הם ישנו בביקתה בראש הר אליו טיפסו במשך כמה שעות ובישלו לעצמם ארוחת ערב וארוחת בוקר ושרו שירים וניגנו בגיטרה והלכו בשלג. היה לה כבד. היה לה טוב.
ולא יצא לי להודות לו על זה שדאג לה בטיול הזה ובכלל ועל זה שהסכים לקבל אותה לכיתה בשליש האחרון בגמישות מופלאה, בתנאים שלה, בתנאים שלנו. על זה שבדק איתה מה מעניין אותה ואיפשר לה להתפתח שם, וגם בתחומים אחרים.
אז אמרתי לו, במכולת, בקצרה, תודה. והוא שפך מחמאות על אור, כמו אז בשיחת הטלפון ההיא. אמר לי שהיא מאממת. ואני אמרתי לו – שמחה שנהנית, בשנה הבאה תקבל גם את אחותה.
האירוע החגיגי היום בבית הספר היה עבור התלמידים. מסיבות סיום כיתתיות כבר נערכו במהלך השבוע והיו נעימות וקצרות (לפחות אלו שאני הייתי מעורבת בהן). בתחילת השבוע נפגשנו כל ילדות הומלינקס, אימותיהן והמורה המעולה שלהן, בחוף. פטפטנו פטפוטים, נשנשנו נשנושים, התפללנו בצוותא שהתכנית לא תדעך, שכן כרגע מניין התלמידות לשנה הבאה הוא 5 בערך. משם מיהרתי לספריית בית הספר, שם סידרו ילדי הכיתה של אור שולחנות ועליהם מטעמי הבתים וסביב השולחנות חלק מההורים. שוב, פטפוטים ונשנושים, כמה סרטונים שערכו חלק מהתלמידים לתאור מה שעבר עליהם השנה (תמונות מראשי הרים ויערות מושלגים) ותיאור תמציתי וחי של "מה למדתי השנה, מה אהבתי השנה" מפי כל אחד מהתלמידים. כל כך הרבה אפשר לראות על הילד מאותן 30 שניות בהן הוא עומד ומדבר. אני מקווה לראות בשנה הבאה את אור זקופה יותר, מדברת בקול רם יותר.
כל הסיפור לקח שעה וסגר לנו את הפינה של ארוחת הצהריים, למי שאוכל.
חלק הביאו אחים קטנים איתם (אני הבאתי את נטע). היה רגוע. היה נחמד. אולי גם אני אגדל עד מסיבת הסיום של השנה הבאה ואתערבב עם ההורים שאני פחות מכירה.
בשנה הבאה יהיו לי שתי ילדות בכיתה הזאת.
אתמול בלילה מת לנו אפרוח (מהבשריים). חוץ מהנשמה מפה לפה (וביקור וטרינר. באמת קשת שאלה אותי אם ניקח אותו לוטרינר) עשיתי הכל. האפרוח הזה שפתח פער מאחיו הגדלים מרגע לרגע ועד אתמול נראה לי סתם מעוכב, נראה פתאום קטן ממש, כמעט כמו ביום שהגיע אלינו (וכבר עברו שבועיים) וככל שנקפו השעות הוא הלך והתכווץ, הלך ונחלש. בודדתי אותו, נתתי לו ויטמינים וביצה קשה, הכרחתי אותו לשתות, הפרעתי לו לגסוס בשקט.
בסוף, רגע לפני השינה, נטע באה לדווח שהוא שוכב עם רגל למעלה. כל הערב היית כזה חלוש אבל למות אתה מת עם רגל למעלה?
מניין הפטמים ירד לתשעה שנראים לי בריאים ושמחים אבל לכי תדעי. יש הפתעות בחיים.
היום בצהריים, עוד לפני שהבית התמלא באור וסתם הייתי עסוקה בלנסות לעשות כלמיני דברים והחיים עמדו בדרכי, כרגיל, חשבתי לי שכדאי לעשות את סיבוב הצהריים אצל האפרוחים. לשים להם ברזנט מצל על הלול החממתי שלהם, שהרי הוא עדיין מוצב בשמש (וחם. עובר עלינו יוני חם מאוד השנה). הנה, בראש רשימת המשימות שלי להיום כתוב – להעביר אפרוחים לצל. בעודי חושבת את המחשבה העפתי מבט לכיוון המדחומים שמדווחים לי על הטמפרטורה בשתי נקודות בלול (המרוחקות פחות ממטר זו מזו): מתחת למנורת החימום ואי שם בצד.
זה של המנורה לא הראה מספר אלא HH HH HH. אני חשבתי שהתקלקל לי המדחום אבל מהר מאוד הבנתי שהמדחום הזה, בדרכו המוגבלת, אומר לי – חם לי מדי בשביל לחשוב.
בתוך הלול מצאתי אפרוחים מפוזרים בשוליים, מקורים למעלה, מתנשפים בכבדות ובמרכז, בניגוד לכל הגיון ובניגוד למה שתכנתתי בשעון השבת שלה, בתוך השרב והקירות השקופים שלוכדים אותו, דלקה מנורת החימום.
אחרי כמה אמצעים מהירים (פתיחה של קיר, הדלקת מאוורר ובקשת סליחה קולקטיבית) ראיתי איך המדחום בתוך הבית מתעשת ואומר לי: הופה, קריר, ירד פה ל69 מעלות צלסיוס.
וכך, יום אחרי שנאבקתי על חייו של אפרוח אחד, כמעט צליתי שבעה עשר אפרוחים אחרים.
בתוך שעה יכולתי למחוק מהרשימה שלי את מעבר המעון. האפרוחים היו בכלוב הגדול, המאוורר, מתחת לעץ הדובדבן, בצל מלא. הם התאוששו מהר מאוד וקיבלו כפיצוי קערת זרעונים.
סוף שנה וקיץ. הוא כאן, במלוא עוזו. בסופש הקרוב צפוי להיות פה מעל ארבעים. לא צוחקת. 15 מעלות מעל הממוצע בסוף יוני. והחניון אינו מוצף והכל מקדים (חוץ מהעגבניות שלי שעוד לא שתלתי. עוד לא גמרתי לבנות להן ערוגה. נראה לי שלא יהיו לנו עגבניות השנה…). פירות הקיץ מבשילים, כולם. תותים יש לנו מעט בגלל התרנגולות והארנבים שאכלו לנו ושתו לנו. פטל תיכף יהיה יותר ממה שאנחנו יכולים לקטוף בזמן שהיתושים מאפשרים לנו להיות בחוץ. יתושים, אוי היתושים. לא זוכרת שנה כזאת. כאילו זה ווינלו כאן, או משהו. זוועה.
יחד איתם כבר הבשילו דובדבנים על העץ ואת לא יודעת מה לעשות קודם, לאכול מהאוכמניות שקנית בצומת או מהתותים שהצליחו לחמוק מחיות הבית או מהדובדבנים שאור קטפה (אין לי זמן לטפס על סולמות) או מהפטל האדום והצהוב או לחטוף כאב בטן מאכילת יתר של פירות.
אני אלך על הכאב בטן.
היום פגשתי לראשונה את רופאת המשפחה החדשה שלנו.
אצלנו ביער יש מחסור ברופאי משפחה (למעשה, אם מצאת רופא משפחה שמקבל לקוחות חדשים אז אחת משתיים – או שהוא ממש חדש, או שהוא ממש גרוע). רופאת המשפחה המאממת שלנו עשתה משהו שכבר ראיתי שתי רופאות עושות פה בסביבה (והסביבה קטנה ואני לא מכירה הרבה רופאות וזה קרה בארבע השנים האחרונות. הכי דרשֵני) – החליטה שמספיק לה להיות רופאה. הצטערתי מאוד כי היא באמת היתה יוצאת דופן אבל בצעד מעשי הלכתי לחפש חלופה. הרופאה שמצאתי מקבלת מטופלים אחת לשבוע ממש כאן בסלוקן שזה בלתי נתפס. כי עד עכשיו לראות רופאה דרש לפנות יום ולנסוע לעיר (שעה לכל כיוון). לפיכך הרבה בעיות העלו אבק ועובש לפני שטופלו ("כמה זמן זה כבר כואב לך?" "עשרה חודשים בערך").
אני מודעת לסתירה בין המחסור הכללי והשפע שנחת על סולקן והנה יישוב הסתירה – הרופאה הזאת היא אחות. משודרגת. על תקן רופאה.
פגשנו אותה והיא היתה מתוקה ולבבית וחמודה ובדקה את טל וקשת ואמרה לי שהן מעולות ומאממות ונתנה תשובות טובות לתהיות שלי וכששיחדתי את טל עם נונו כדי שיאפשר לה לבדוק אוזניים היא מלמלה "ילד בר מזל" וכששמעה שקשת נולדה בבית היא לא חשבה שיש עם זה בעיה, היא רק תהתה (בקול) למה האחרות לא זכו בכך גם (היא היתה מיילדת איזה 20 שנה). וכשהיינו בדרך החוצה ומילות הסיכום כבר נאמרו (מחמאות על הילדות. איזה יום משובח) היא עצרה ואמרה: ומה איתך? הכל איתך בסדר? ואני אמרתי לה שהכל סבבה, כי באמת הכל סבבה, ובלב אמרתי לעצמי – זכיתי.
לעת ערב, ביום כזה, של שמש וסיומים ומחמאות, ישבתי על הדשא וחיברתי קרשים. ערוגת העגבניות שיש לקוות תיבנה עוד לפני הסתיו, מתוכננת להיות גבוהה מאוד וקרשי תמיכה אלכסוניים חייבו אותי להתמודד לראשונה עם compound miter. זה מה שקורה כששני קרשים נפגשים בזווית בשני כיוונים שונים. זה מגניב ומעניין וגורם לזיעת מח אבל הצלחתי לפצח את זה ועכשיו, בין יתוש ליתוש, אני מבריגה את הקרשים שחתכתי למקום.
עכשיו אני יכולה להחמיא גם לעצמי.
לעת ערב אני קוראת לטל. אני במטבח והוא בסלון.
"טל, בוא, יש לי משהו בשבילך"
"מה?"
"משהו שאתה אוהב"
"גלידה?"
"לא"
"שוקולד?"
"לא"
(הכל בצעקות, כן?)
ואז הוא מופיע בריצה ואני מושיטה לו עגבניה צהובה והוא לוקח אותה, מתרגש כאילו נתתי לו שוקולד, ונועץ בה שיניים בהתלהבות.
בינתיים אור ונטע, שזכו לחשבון חיסכון של ילדים משל עצמן בתוך חשבון הבנק שלנו (החדש. בבנק אונליין), בודקות בעצמן מה מצב החשבון ולומדות על הקסם של ריבית דריבית ומתכננות איך יחסכו לקראת הלימודים שלהן בקולג', כשאבא ואמא ירשו.
זהו, סופית. החיים שלי דבש.
