שלוש מסיבות חנוכה, לא פחות! ואלו רק המסיבות שאני יודעת עליהן. מי אמר שאין פה קהילה יהודית עניפה…
שתי המסיבות הקהילתיות נופפו בקלף החזק שלהן: חיה. לא נתקלתי בפרסומים לגבי המסיבה של נלסון אבל זאת של ניו דנבר הבטיחה את להקת הכלייזמרים (קתרין, שהיא אמנם לא יהודיה אבל מנגנת מוזיקה כלייזמרית בימות החול וכבר מכירה את כל שירי החגים שצריך), לאטקעס וריקודים עם חיה. הניסוחים היו מקרבים ומכלילים, כדי להזמין את כלל האוכלוסיה ולא רק את מי שיש להם חנוכיה בבית. תכל'ס, כולם כבר חמים על כריסמס אבל הוא מרוחק שבועיים לפחות והמילה לאטקעס ממלאת פיות ברוק ללא הבדלי דת, גזע ופרובינציה מוצא.
לאיזו מסיבה אני אלך?
לנלסון בטח שלא. זה רחוק, זה בערב, זה בסופש. אני מבקרת בנלסון רק בשעות האור ולצרכי קניות.
החגיגות בנלסון תמיד נושאות איתן אוירה רוחנית בגלל נוכחותה של ענת, האישה והשופר.
כדי לאזן את הרצינות חיה דפקה הופעה של רבי קלמן.
![kalma]()
משנכנס נובמבר מרבות בתכנונים. ירידי החג מתחילים כבר באמצע נובמבר והתכנונים של הפודבנק אפילו לפני כן. כבר באוקטובר התחלתי לדבר עם בית הספר על אפיה לטובת החבילות לחג. בדיעבד – לא הרעיון הכי טוב, כי מה שאפשר לעשות עם כיתה של ילדים בשלוש שעות, אפשר לעשות לבד בשעה ורבע. אבל זאת חוכמה שלאחר מעשה. בהיותי צופה ערנית בישיבות של השירותים הקהילתיים של סלוקן (המכונים בקיצור "ווגססס") שמעתי דיבורים על החבילות, תכנן ומספרן הרבה לפני השלג הראשון. החבילות לחג הן שיא שנתי של הפודבנק.
מילה על הפודבנק, למי שלא מכירה.
כדי לשפר במשהו את הביטחון התזונתי של העניים, יש ברחבי קנדה בנקי מזון ולמיטב הבנתי הם נשענים על תרומות ומענקים. במקומות גדולים מדובר על מוסדות בקנה מידה שונה ממה שיש כאן. יש מקומות שמספקים ארוחה חמה על בסיס יומי. הפודבנק של סלוקן, שמשרת את העמק שלנו והוא היחיד שאני מכירה מקרוב, פועל פעמיים בחודש. בימי חמישי הראשון והשלישי בחודש, אנשים נזקקים מגיעים למבנה של ווגססס, מקבלים ארוחת צהריים חמה (שלדעתי פתוחה לכל דכפין, לא רק מי שנמצא ברשימת הנזקקים) ועושים "קניות" (חינם) בחדר עם מוצרי מזון, טריים ויבשים. בקייץ היו שם המון ירקות טריים מהגינה הקהילתית ותרומות של אנשים מהגינות שלהם (זכור לי אותו היום בו אנדרומדה הגיעה עם שתי צידניות גדולות מלאות בקייל וכשגמרנו לפרק אותו לזרים היא אמרה – רגע, יש לי עוד באוטו). בחורף יש בעיקר אוכל יבש ושימורים.
החלק שלי בעניין הוא בבישול הארוחה החמה. אני מגיעה יום קודם בשביל לעשות את כל מה שלוקח הרבה זמן וקיצוצים. אנחנו צריכות להסתדר עם מה שיש, מה שנתרם, מה שנשאר. זה אתגר נחמד.
לקראת כריסמס יש ארוחה חגיגית במיוחד (הודו צלוי, האם ותוספות) שהעבודה עליה חורגת מההיקף הרגיל (סנדי, אנוכי ועוד מתנדבת או שתיים). מעבר לארוחה יש את החבילה שכוללת מוצרי מזון לקראת ארוחת החג וגם דברים חגיגיים כמו עוגיות ומתנות.
עוגיות זה קטע מטורף פה, לטעמי. נשים נאספות ועושות חגיגות של אפיה, כל אחת אופה סוג או שניים ואז כולן הולכות הביתה עם מגוון. זה רעיון מגניב אבל הטירוף נראה בעיני כהזיה. אצלי, ברגע שזה חובה זה כבר לא כיף.
בכל מקרה, בחבילות יש עוגיות ויש לנו סביב תשעים חבילות. אם נגיד רוצות שני תרייסרי עוגיות לחבילה (עוגיות באות בתרייסרים. שתדעו) זה יוצא… די הרבה עוגיות. מעל אלפיים. אז כבר חודש לפני מועד חלוקת החבילות מתחילות הנוגעות בדבר להכין בצק עוגיות ולהקפיא אותו בגלילים. שבוע לפני הן מתחילות לאפות. בשלב של הרכבת הקופסאות אני לא אהיה נוכחת. זה נשמע לי כמו כאב ראש שאני לא רוצה לקחת על עצמי.
התרומה העוגייתית שלי היא באפיית עוגיות טחינה (כשישה עשר תרייסרים, אחרי ניכוי שני תרייסרים שרופים), הכנת דלי של טראפלס ובהכנת כדורי שוקולד שאני מתכננת עם ילדים בית הספר.
בית הספר, מצדו, לוקח על עצמו מדי שנה טיפול במשפחה אחת. הם מארגנים להם חבילה לחג שהיא מושקעת במיוחד.
השנה החבילה היתה בטיפול כיתת ו-ז-ח בה יש לנו שתי נציגות. הם התחילו בארגון מכירת מאפים שילדי הכיתה אפו בבית, לילדים אחרים בבית הספר (מה שנקרא, משק אוטרקי…). כך מצאתי את עצמי מכינה פאדג' עם אור, פאדג' עם נטע, עומדת באמצע הלילה לחתוך ולשים במנג'טים כי הן שכחו מזה רגע אחרי שערבבו את השוקולד ואז נותנת לילדות כסף בשביל לקנות את הסוכר שבחשו החברים שלהן.
מהמכירה הזאת השיגו סכום נאה בו ישתמשו לקניית מתנות.
את האוכל שיהיה בארגז הם משיגים מתרומות של הילדים בכיתה. המנהל הרכיב רשימת תכולה וכל ילד בחר מה יביא.
שיהיה ברור – אין אצלי בבית הנחיה במקרים כאלה לבחור פריטים קלים כמו "כלים חד פעמיים" או "שתיה". אבל עדיין – נטע רשמה אותנו לתבנית ביצים. אור התחייבה להביא גרנולה. איזה כיף! הזדמנות להכין גרנולה של גדולים, לא הגרנולה המוגבלת שאני מכינה בשיגרה לקשת.
את הביצים שקניתי בשביל נטע הייתי צריכה להחליף כמה פעמים כי… כל הדיבורים הללו על לטקעס…
יש עוד שבוע לפני קונצרט כריסמס והארוחה החגיגית והחבילות. הלוח עוד די פנוי. המשבצת של יום שלישי בלוח השנה אומרת "יצירה לחג אצל הת'ר". בימי שלישי הילדות אמורות להיות שלי אבל אור מנסה כמה שפחות לבלוט והיא בוחרת ללכת לבית הספר. נטע וקשת מכינות קישוטים לעץ בהובלת הת'ר ואני מכינה עם הילדות עץ. ואיזה עץ יפה. מרגע שראיתי את ההדרכה רציתי להכין כזה ואני שמחה שסוף סוף יש לי הזדמנות.
אני רוצה להכין עוד אחד, הפעם בלי ילדות מסביב שמבקשות עזרה, רק אני והעץ שלי. זה יצטרך לחכות עד אחרי הטרפת.
![זה לא העץ שאני הכנתי אבל זה די דומה. זה מה שיפה ביצירה הזאת, הכל די דומה אבל כל אחד יחיד ומיוחד והכל כלכך יפה!]()
זה לא העץ שאני הכנתי אבל זה די דומה. זה מה שיפה ביצירה הזאת, הכל די דומה אבל כל אחד יחיד ומיוחד והכל כלכך יפה!
הנה ההדרכה ליצירת קישוט עץ מענף של ערבה וצמר לליבוד.
ביום שלישי הילדות מקבלות תעודות. אני זוכרת שתעודות היו בשבילי מקור לחרדה. לא נראה שלילדות זה מזיז.
מכיוון שהחוויה שלנו עד כה עם תעודות (פה הן נקראות report card) היא רק מתכניות החנ"ב שהן השתתפו בהן ובמקרים הללו המורות כתבו בתעודות את מה שאני סיפרתי להן, רק בשפה של מורות, אפשר לומר שאין לנו ניסיון עם תעודות.
כשאני מגיעה בסוף היום לבית הספר כדי לאסוף ילד לא שלי, אני מוצאת את אור עם שתי תעודות – שלה ושל נטע. המורה שלהן עוברת שם, מגלגלת עיניים ואומרת לי "זוועה, זוועה". היא מחבקת את אור ואומרת "תעודה נוראית. הילדה הכי גרועה בבית הספר". אני מסתכלת ברפרוף ורואה שהתעודה היא מה שנקרא "הכל אלף". אחר כך אני קוראת בעיון ומגלה ששני המורים שלה מיקסמו את אוצר המילים החיוביות באנגלית. אני בדמעות.
גם אצל נטע הכל אלף והצהרות מורים ש"תענוג ללמד אותה".
(ואחרי שאני מתרגשת ככה, אני אומרת לנטע, זה נחמד אבל זה לא העיקר).
כך נראית תעודה בכיתה על יסודית:
אחרי כותרת עם שם התלמידה והכיתה ומספר החיסורים והאיחורים בכל חודש (מספרים מומצאים. נראה לי שיש איזו תוכנה שזורקת שם מספרים אקראיים) יש פירוט של כל המקצועות. עבור כל מקצוע כתוב מה החומר שנלמד בטרימסטר האחרון ואז יש פיסקה שמתארת את התלמידה ביחס למקצוע, במילים רבות ובאות יחידה. זה יפה שהניסוח הוא חיובי גם אם יש קושי. נגיד – אם הילד קצת מאחור אז יהיה כתוב שהוא מאוד משתדל או שהוא התקדם.
הפסקאות הללו שמדברות על הילדות שלי נקראות אצלי כמו שירה.
בא לי ללכת ולתת למורים שלהן נשיקה.
אני אתן להם גרנולה במקום.
אצל קשת התעודה קצת שונה. היא תלמידת בית ספר יסודי ושם יש פירוט של החומר הנלמד וסימון אם התלמיד/ה עומדת בציפיות, קצת מאחור או ממש מאחור. קשת היא תלמידת כיתה ג' שנמצאת בכיתת גןחובה-ב' (אני מקווה שאצליח להשאיר אותה שם עד גיל 12) אבל לומדת חומר של כיתה ג', שהולכת לבית הספר פעם פעמיים בשבוע. בכל המקצועות היא עומדת בציפיות חוץ מאשר בקריאה שם היא עולה על הציפיות.
בסוף יש סיכום קטן של התלמידה קשת. גם את המורה שלה אני רוצה לנשק וגם במקרה הזה אצטרך לעדן את זה איכשהו (שוקולד?).
יום שלישי הזה, עם היצירה והתעודות כבר ארוך מדי אבל הוא עוד לא נגמר.
אני מדלגת על ישיבת ועד הורים ואצה לחיה, להדליק נרות.
זה נר שלישי ולנו הוא יהיה הראשון השנה.
אצל חיה יש מסיבה דוברת עברית. the friends באו כל הדרך מנלסון עם כתרי נר לכל הילדים (הכי זורק אותי לגן), עם סבא וסבתא שבאו לבקר, עם סביבון ענק שתלוי מהתקרה (מעשה ידיה של סבתא מיריק) ועם הקסם שהם נושאים איתם.
סופגניות, לביבות, נרות, הילדים רוקדים מסביב לסביבון, טל באקסטזה, אני מצטערת שלא הבאתי מצלמה כי איך סבתא פסי תאמין לי שהיה לילדות כזה חנוכה עם תפריט גנים מלא.
ככל שאני מעורבת יותר בבית הספר, אני מזהה את המקום של ההורים בהתנהלות בית הספר. המורים עסוקים בללמד, יש להם תלמידים על הראש. המנהל מנהל, יש לו תלמידים ומורים ומפקחים ועוד על הראש. המזכירה מחזיקה את כל העסק עובד ולנו, ההורים, נשאר לטפל בשומן.
קצת אחרי שארין מגיעה למטבח של בית הספר כדי לעזור לי להתכונן להגשת ארוחת הצהריים שבישלתי, מציצה פנימה פּרייה. היא באה בשביל לטפל בעץ – למצוא אותו, להציב אותו, לנקות מה שצריך, לאתר קישוטים, למיין, לתלות אותם, להציב את סצינת הכפר על דלפק המזכירות. לעשות אוירת חג בבית הספר.
היא מזהה שיש קצת כלים באחד הכיורים ובלי למצמץ היא מפנה את הכיור, ממלאת אותו מי סבון ומכינה אותו עבור הילדים שיבואו לאכול תיכף, כדי שיוכלו להדיח שם את הכלים שלהם. היא מעבירה דברים מהמכונה למייבש, זורקת דברים למכונה, מנערת את הכנפיים מהנצנצים ועפה משם לחפש את הקישוטים. בין לבין היא גם נותנת ויש על המטבח השני, זה שישמש להגשת ארוחת הערב בקונצרט החג, זה שהשתלטו עליו החוגים ומילאו אותו בציוד ספורט.
אמהות מאממות יש פה.
יש לאור ונטע שני מורים – אד המנהל מלמד אותן מקצועות הומניים וטקי מלמדת אותן מקצועות ריאליים ו outdoor. הערב יש פגישות הורה-מורה ונרשמתי כדי לדבר עם טקי על אור (נושא השיחה החביב עלי). בעוד אני עומדת וקוצצת גזרים למרק, מגיע המנהל לבקר בחדר כלכלת בית ואחרי קצת הא ודא אנחנו עוברים לדבר על אור ועשר דקות אחר כך, כשהוא הולך משם, אני מרגישה שלדבר על זה שוב עם טקי, יהיה קצת חפירה (למרות שאני מבינה שטקי ואד הם לא אותו אדם). אני משנה תכניות למפגש הערב שלנו.
אני מגיעה לשם בחמש בערב, בחוץ חשוך, בפנים יש מישהי שבילתה את כל היום בעבודה עם תלמידים ואת השעתיים האחרונות בשיחות עם הורים. אני מביאה לה תה ושוקולד ומחליטה לומר לה את שבחה בפניה.
אני לא מפרטת בדיוק מה היא עושה שאני כלכך אוהבת, היא יודעת שהיא לוקחת אותם לחוף בכל הזדמנות אפשרית תחת תירוצים שונים (לימודי מתמטיקה דרך השלכת אבנים למים? צליית לחמניות על מקל? קריאה? כתיבה?), היא לוקחת ילדים לריצה בין עצים על חשבון הפסקת הצהריים שלה, היא עושה איתם טיולי יום בכל הזדמנות, היא עושה להם הכנות לטיולים שגורמות להם להחזיר הביתה קופסאות אוכל מלאות (היום נלמד איך להכין פסטה על בנזיניה, לקרת טיול לינה), היא לוקחת אותם (חבורה של בעיקר בנים שתחביבם להפליץ) באומץ רב, לבדה, למקומות מפחידים בהם אין כביש גישה, אין חשמל, אין קליטה סלולרית ויש דובים.
אני לא אומרת לה את כל אלה. אני רק אומרת לה שמאממותה לא נעלמת מעיניינו ולא מתקבלת כמובנת מאליה.
שהיו לי חששות שהילדות שלי ישבו על התחת שש שעות ביום מול שטף של נאומים וששום דבר מזה לא קורה. הן לומדות בדרכים פעילות ומעניינות, היא שומרת על רמת העניין שלהן כל הזמן, הן אוהבות אותה, היא מאתגרת אותן ושגם הורים אחרים חושבים ככה. כן כן, שתדע לה, אנחנו לא שומרים בבטן ואנחנו מדברים בינינו!
אנחנו כאלה בנות מזל.
יום שישי, יום אחרון בבית הספר לשבוע זה. שהחיינו, הגעתי להכנת כדורי שוקולד.
יום שלם בבית הספר. אללי. תשע עד שלוש. לא לקחתי מספיק אוכל אבל כן לקחתי את טל, זאת הסיבה שבסוף היום אני רועדת מעייפות ורעב.
כיף לחוות עם ילדים דברים (אפילו אם הילדים לא שלי). לראות איך הם מתכנסים ללמוד איך להפריד ביצה ואז מנסים, מי שרוצה. ולפעמים מצליחים. (את כל הביצים המפונצ'רות אסף המורה שלהם והכין אומלטים). אין ביצים במתכון שלי, זה המתכון של המורה שלהם. אמרתי לו מראש – אני לוקחת את כל הכדורים שנגלגל לפודבנק. הם יכולים לקבל אחד לכל אחד אבל לא יהיה להם משהו לקחת הביתה. אם אתה רוצה משהו לקחת – אפשר להוסיף. אבל תדאג לזה אתה.
לפיכך ביצים מופרדות.
מתכון שנוחת עלי בהפתעה לא יכול לאיים עלי. עוגיות. יבשים, רטובים, לישה. אין חדש תחת המיקסר. אגב מיקסר, מישהו בדק שיש מיקסר תקין במטבח? כי אין. ושיש סוכר? כי אין. וגם צריך ביצים, בשביל להפריד ביצים.
הובכתי. לגמרי. אני לא רגילה שלא מתכוננים ככה לפעילות.
כשגמרנו עם הבצק (אחרי שתי גיחות למכולת להשלמות ועיבוד ידני) נפנינו להכנת כדורי השוקולד שזה כיף בכל גיל. התגובה של הילדים כשהם טובלים את הידיים בתוך הקערה אחרי שהקרם החם הצטרף לשברי הביסקויטים היא מוזיקה לאזני. זה הולך בערך ככה:
"אוההההההההה"
ויש אישור ללקק כמה שרוצים. ברור. בשביל מה אנחנו כאן, בשביל לסבול? רק לשטוף ידיים אחרי הליקוק, כי מי שיקבלו את הכדורים לא חתמו על כתב הסכמה לחלוק איתכם חיידקים.
שלוש שעות עם כיתת ג-ד-ה (הכיתה שקשת היתה אמורה להיות בה אבל היא לא) יסוכמו על ידי משפט שאמרה נאיו, רגע לפני הפסקת הצהריים:
"When life gives you chocolate – make chocolate balls!"
אשתדל לזכור.
טל הרגיש כאילו זה המקום שלו. הוא הסתובב ברחבי בית הספר (שהוא קורא לו "ספר", "כי בית ספר זה library"), היה איתנו בחדר כלכלת בית מנשנש ביסקויטים, מצא את חדר המשחקים שיש בו תכנית לילדים מתחת לגיל חמש ושיחק שם עם קשת (שלפתי אותה מהכיתה שלה לצורך כך, כשנטע פרשה מתפקידה כשמראחית והלכה לעבוד בסדנת הנגרות), הלך ועשה פיפי בשירותים של הבנים (כל הכבוד לקשת שתמכה במהלך), חזר למטבח והסתובב בין הבנות שליטפו אותו ואמרו איזה חמוד, הלך לאולם הספורט לראות את בנות כיתה ו' מקשטות את הבמה לקראת קונצרט כריסמס, נתן לי יד ולקח אותי לראות משהו תוך שהוא מזכיר לי "לא רצים פה, תלכי!" ומדי פעם ביקר במזכירות ושיחק בצעצועים שעל שולחנה של שאנון.
אחרי ארוחת הצהריים קיבלתי את הכיתה של קשת. הם מתוקיייים. ומתלהבייייים (ציטוט מייצג: "this is the best day of my life!!") ולא מגיעים לבד לברז ולסבון ולא יכולים להתאפק ומכניסים את הידיים לפה כל הזמן (משוּקלדוֹת או לא).
רק להביא אותם למצב שהם יושבים ליד השולחנות עם ידיים נקיות מוכנות לעבודה לקח רבע שעה. בזמן הזה חלק מהילדים שטפו את הידיים שלוש פעמים ואני חושדת שעדיין יש קצת מהרוק שלהם בתוך הכדורים.
אחרי שגמרנו לגבשש ולצפות ולשטוף ידיים (רק בשביל שלא יהיו מרוחים בשוקולד. שילקקו את עצמם כמה שהם רוצים. רק עשר דקות זה לקח) המורה שלהם לקחה אותם להתאמן על השיר שלהם ואני נשארתי עם ההריסות. טוב, מה חשבתי. אני מכירה את הגיל. עכשיו תכפלי את זה בשלוש עשרה.
כשהיום נגמר גררתי קערת ענק מלאה בכדורי שוקולד (מפונצ'רים משהו אבל טעימים שאין דברים כאלה) אל הצד השני של מגרש החניה, לפריזר של הפודבנק ואז גררתי את עצמי ואת בנותי בחזרה הביתה.
עכשיו נשארו לי כמה קילו של גרנולה, עוגיות וטראפלס להכין, נר שמיני, סנטה לוציה, בישולים לקראת הארוחה של הקונצרט, קונצרט, בישול לארוחה החגיגית של הפודבנק ו… נראה לי שזהו. ביום חמישי כשיהיה בבית הספר הטירוף של חלוקת החבילות לחג, אני אשב בבית ואסרוג. כמה אפשר, חלאס.
![]()
) כך שאפשר להכין את זה בכל מקום. יש צורך רק להביא קמח מהבית ולמצוא מקל מתאים (ארוך מספיק, לא רעיל). 
" 
