"הייתי צריכה לשים לב בעצמי, ראיתי שאת קצת מעופפת היום"
ככה עדי, בזמן שאנחנו צועדות בכפכפים, בשמש. המעופפת – אני.
מזל, מזל שהיום החלטתי להיות אמיצה ולצאת לנהר ללא חליפה רטובה. אם הייתי צריכה לצעוד עכשיו בשמש הקופחת לבושה בקונדום הזה, זה היה יכול להיות ממש לא נעים.
שום רכב לא עובר. איך יעבור, אנחנו ברחוב ארוך ללא מוצא בו יש בערך תושב אחד, הרחוב הזה יוצא מרחוב ארוך ודל תושבים שיוצא וחוזר מהדרך האחורית שהיא לצורך העניין הדרך הראשית אבל התואר ניתן רק בגלל שאין מתחרות עליו בצד הזה של הנהר. יש לנו רבע שעה של הליכה נמרצת לפני שנגיע לדרך האחורית שהיא צרה ומפותלת אבל יאמר לזכותה שמדי פעם עובר שם אוטו.
בצעד נואש אני מחליטה לעשות פיפי בצד הדרך כי הרי ברור שאיך שאני אפשיל מכנסיים יבוא איזה רכב. אבל הוא לא בא.

יום שני הוא היום היחיד בו אני יכולה לקבל כמה שעות לעצמי, בשבועות הללו שהבנות בקייטנה בסילברטון.
אחרי שאני חוזרת מסיבוב הסעה ראשון ליום זה, אני מופתעת למצוא את טל עדיין בבית. הוא החליט שהוא מיצה את העניין הזה של הגן, אפילו שזה love day על שם האהבה שהוא רוכש לגננת של יום שני.
מיני תירוצים הוא תירץ ורק רצה ללכת לשחק טניס. אין לי בעיה שלא ילך לגן אבל לא היום, לא עכשיו, כשאני כבר חמה על השיט במורד הנהר. לא רוצה לחכות שבוע.
אחרי משא ומתן והקשחת עורף כמוה לא נראתה בביתנו מאז… ומעולם, טל הלך לגן ואנחנו הלכנו לאכול ארוחת בוקר ולאסוף את כל כלי השיט לכרכרה, כל זה לא לפני שבילינו זמן מה בהופעה של דב נחמוד על עץ הדובדבנים השחורים.

יורד מעץ אחד

מטפס על עץ אחר

כל זה במרחק של מטרים ספורים מהאוהל של טליה. מזל שלמרות שהיא ממש מתוקה, הדובדבנים מתוקים ממנה.

אחרי איסוף של הקיאק של עדי פרקנו את כל כלי השיט בראש המסלול, מתחת לגשר. כתום, אדום, ורוד פוקציה ואחד מתנפח בצבע שלא השאיר עלי חותם. כל קיאק משהו אחר אבל כולם יציבים. כולם פרט לאחד, זה שקיבלנו בחינם עם הנחיה לתקן לו את עמוד השדרה. טליה בחרה לחתור בו, בנדיבות של שייטת מנוסה. מה שטוב בשיט במורד הזרם הוא שגם אם הקיאק נוטה לזגזג ולפרבל, המגמה הכללית תישאר בכיוון הרצוי.

רגע לפני הקפיצה בשני רכבים לסוף המסלול, עדי גילתה ששכחה את המשוט בבית. מזל שהבית קרוב. היא תפגוש אותי בכניסה לרחוב שלה.
אני גומרת לפרוק את האוטו ויוצאת לכיוונה. בעודי מתקרבת לפניה לרחוב שלה, אני רואה את האוטו של עדי יוצא מהרחוב, ופונה לדרך האחורית, תוך התעלמות מוחלטת משלט העצור שבקצהו. למעשה, הפניה נעשתה כלכך מהר שהיא לא הספיקה לסמן לי לצאת אחריה מה שגרם לי לפקפוק קל אבל המשכתי בדרך, מתפעלת מהתזמון המעולה שלנו. עקבתי אחריה בקושי כי היא נהגת שודים, הדרך מפותלת, ואני נוהגת לקחת אותה לאט גם כשאין לי כרכרה. ויש לי.
עשר דקות מאוחר יותר, כשלא פנתה לכביש הגישה לפארק, המשכתי אחריה, עוברת את הגשר ונעצרת כשהיא נעלמת באבק, בדרך לצד השני של הנהר והלאה.
זאת לא היא.
פדיחה ראשונה, פאדיחה קטנה. פניתי לאחור ופגשתי בה בזמן, כדי לרדת לדרך העפר היוצאת מהדרך המשנית היוצאת מהדרך האחורית שהיא ראשית באופן יחסי ומקומי.
חנינו את הואן עם העגלה וחזרנו לראש המסלול.
הדרך נהדרת. האגם רחב ולא עמוק, הקרקעית נראית לעין בקלות במים הצלולים, לפעמים אלו אבנים, לפעמים ענפים, לפעמים אצות. הזרם עדין, היום שמשי ויפה והחברה נעימה.
כשאנחנו מתקרבות לעץ המסמן את נקודת היציאה שלנו, אני מתחילה להרהר במפתחות של הואן, זוכרת שחיפשתי מקום יבש עבורם ואז נזכרת בכאב שהמקום היבש שמצאתי היה באוטו של עדי, זה האמיתי, זה שמחכה בראש המסלול.

עשרים מטר מהדרך האחורית, דביקות ואדמדמות, אנחנו מזהות צליל של מנוע מדרום. עדי נותנת ספרינט ואז מציגה את כל תנועות עצירת הטרמפים שהיא מכירה. "לא ידעתי אם את רוצה לעבור את הכביש, לעצור טרמפ או מנסה לעוף" יגיד לנו אחר כך האיש הנחמד במשאית, זה שגר קרוב מאוד למקום בו עצרה אותו ציפור נלהבת אבל החליט להמשיך בדרך עוד עשר דקות כדי להביא אותנו ליעד. הוא אפילו הושיב את הנכדות שלו אחת על השניה כדי לעשות לנו מקום לשבת אחת על השניה. ככה זה בדרך האחורית – חוקי הדרך גמישים.

הגענו לאוטו. פתחנו. המפתחות שלי היו בין שני המושבים הקדמיים, יבשים.

לא משהו שקרה אצלנו ביולי. יותר, משהו שקורה כל הזמן. ויש המשך.

פעם אחת היתה ילדה אחת ששמה שלט על דלת החדר שלה, שהכניסה מותרת למעריצות ירדנה ארזי (וירדנה ארזי) בלבד. אבל זה היה מזמן והנוער של היום משוכלל יותר.

ועל הדלת – שלט

היתר כניסה וטופס הבקשה לקבלתו

מבט מקרוב על טופס הבקשה

וזה הפאס

תנאים מגבילים בגב הפאס

ואם זה לא מספיק אז יש גם טופס התחיבות לשמירה על קוד האחריות

כתב התחייבות

וכדי שלא יהיו העתקות, הטפסים השונים מגיעים אם שאלות בקיאות שונות.

טפסים שונים עם שאלות שונות

בגן שעשועים יש ילד עם אותן האנרגיות כמו טל. הם מתחברים, משחקים, צוחקים, מתאבקים.
אני מתקרבת לוודא שזה לא יגמר בדם. יש לי שאיפה להשאיר את כרטיסיית המיון שלנו בלי ניקובים.
אני מזכירה להם מעת לעת שלפני שקופצים על מישהו מוודאים שהוא בעניין. שאם מישהו אומר stop אז מפסיקים מייד. הם לא שומעים אותי.
אנחנו לוקחים איתנו את הילד הביתה והם ממשיכים עם האנרגיות האלה של הבנים. דברים עפים באוויר.
טל מרוגש מדי בשביל להתיחס לבקשות שלי לא לקפוץ על דברים שבירים של האחיות שלהם.
אני מאשפזת אותם מול סרט.
זה מחזיק קצת.
טל מתרגש בכל פעם שהוא בסביבה של בנים. בשבועות האחרונים של בית הספר, כשעשיתי כל מיני דברים עם הכיתה של אור (אפיות וכאלה) הוא היה מגיע והופך לצעצוע הכיתתי. הבנים (ויש הרבה) היו משחקים איתו בפראות קלה שהיתרגמה לגבה גלי עבור הילד הקטן שלי.
כשזה נראה תובעני מדי (צריך עין עליהם כל הזמן כדי שלא תצא שם עין) אני לוקחת את ג'יידן הביתה.
זה לא מפחית את האנרגיות של טל, עכשיו הוא קופץ על אחותו ועלי.
אני נזכרת בערגה בימים בהם יכולתי להציע נונו וזה היה מעגן אותו לנקודה אחת. אבל איפה, כבר חצי שנה שהוא לא ולטענתו הוא מעולם לא.

כדי שיהיה לטל מאיפה לקפוץ וכדי שיהיה ליובל איפה לשים את כל הספרים שהוא קונה כל הזמן (כי כזה הוא יובל, מזמין ספרים חדשות לבקרים אבל מדפים – אף פעם לא מזמין), ביקשנו מדייב לבנות לנו מדפי ספרים שמעליהם משטח משחקים וסולם שמגיע אליו.
תמונות טובות של המדפים, כשהם מלאים בספרים שמצאתי מפוזרים ברחבי הבית עוד אין, אבל הנה הצצה ראשונה לרגע בו דייב שם את הלייסטים בחזית, מה שסימן את סופו של הפרויקט.

יום אחרי שחטף מכת חום ועבר עליו לילה של חום וחלומות רעים וכאב ראש, טל נוקט משנה זהירות ומקפיד לחבוש כובע כשיוצא החוצה.
אבא: "טל, זה כבר צמר, זה של חורף, זה לא מתאים"
טל: "I know, but aren't I pretty with it?"

אל תשכח צעיף

בשיגרה אין ליובל הזדמנויות לראות משחק כדורגל בסביבה תומכת. לא שאני לא תומכת – זה פשוט לא מעניין אותי.
לפעמים יש אירוע בלתי שגרתי כמו… אה… נו… מונדיאל וכאלה. אבל נראה לי שהפעם זה היה גמר היורו. בכל מקרה, המסך מהמחשב של אור הורד לסלון וכל המשפחה (פרט לאחת) נאספה כדי לצפות במשחק שהיה כל כך חשוב שחודש אחרי אפאחד לא זוכר מי היו הקבוצות או מי ניצחה. אבל החוויה, הו, החוויה.

טל: "אמא, איפה החבל שהיה כאן קודם? אני רוצה לקשור אותו לצוואר של הסטאפי שלי כדי שאוכל למשוך אותו"
אמא (מנצלת הזדמנות לרגע חינוכי): "טל, אולי תקשור לו סביב הבטן? סביב הצוואר זה מסוכן, הוא עלול להיחנק"
טל: "אמא, הוא לא יכול להיחנק, הוא סטאפי…"

(לקח לי 7 מ' חבל שהיו מיועדים למשהו אחר אבל השימושים השונים שהוא מוצא לו מצדיקים את זה. החבל בשילוב הכוך המוגבה שלו – שעות של השלכת כלבלבים ממולאים ומשיכתם למעלה).

למה טל כל כך שמח?

כי הוא יכול לגמור חבילה שלמה של צבעי מאכל על גוש אחד של בצד משחק

לפעמים חולפים בשדות חייך עוברי אורח שמכניסים לתוכם תועפות שמחה ושלווה והלב שלך מתכווץ לנוכח המחשבה שהם עוברי אורח והזמן איתם קצוב. אבל אין מה לעשות, אלה החיים ובמקום להתכווץ בגלל האין עדיף להתרחב ולהתענג על הרגעים שיש.
טליה (אותה אני מכירה ואוהבת ממזמן אבל פגשתי רק פעם אחת) הגיעה והלכה בדיוק באותם הימים ש"המשפחה" (לשעבר "השכנים". זה קשה לתת שם קיבוצי לאנשים עם שמות מרובים), אותה לא הכרתי קודם, ביקרה כאן. צירוף מקרי של נשמות טובות שסובבו אותנו למשך פחות משבועיים. איך זכינו.
השכנים חנו את המוטורהום שלהם מחוץ לחצר שלנו וטליה נטתה אוהל מתחת לעץ של הדב וכל הפנימה והחוצה, ההימצאות וההיעדרות היו כמו פרפרים. וכשאת רואה את הילדים עם הנוכחות השלווה וחושבת לעצמך, איזה פוקס, שלושה וכולם כאלה רגועים, את מזיזה מבט והוא נוחת על ההורים ואת אומרת לעצמך – אה, כן. ברור.

כשהם באו טל הרגיש גדול ומיד הכין עמדת משחק לתינוק. התינוק בן שלוש וחצי אבל מי סופר. טל לקח את החבל המפורסם, פירק שקית עם צעצועים שהיו בדרך ל donation store, קשר מפה לשם, פרש שטיחון מאותה השקית והנה.
התינוק לא בא.
אז טליה באה, שלא יתבאס לי הילד.

איפה התינוק?

הנה. משחק בלגו.

טלי ביקשה ממני תמונה כדי לשים בכתבה אז הלכתי וחפשתי בתמונות מלפני עשר ומשהו שנים ושלפתי שלוש. הנה הן.

יובל והילדות, פעם היה שם גם קקי של פרות

הפעם הראשונה בה יובל ביקע עצי הסקה וכן, זה הר פוג'י ברקע

נטע, בת שנה, נרדמה במהלך ביקור בבית הספר, אז השכבנו אותה במיטת הבובות.

בחזרה להווה.

הילדות הולכות למחנה ריקוד/דרמה (תלוי בילדה. תלוי בשבוע) בסילברטון. זה אומר נסיעה יומית בדרך יפהפיה ומפותלת. זה אומר אריזת אוכל ליום ארוך במיוחד (עם הנסיעות – 7.5 שעות).
בניגוד לבית הספר בו היום היה קצר יותר ופאסיבי יותר (למרות שיעורי ספורט יומיומיים וביקורים תכופים באגם), כאן הן גם פעילות מאוד וגם אין מיקרוגל.
מה שמטריד אותי…
אחרי יום אחד בו הן חזרו רעבות והתעלפו מהתרגשות מסנדויץ של ילדה אחרת אמרתי להן:
סנדויץ?! מסנדויץ' אתן מתרגשות?!? טוב, תקבלו סנדויץ…
והכנתי לחמניות עם זרעונים כדי שיכילו קצת פחות אויר וקצת יותר אוכל, וקניתי בשר מעובד פרוס בעובי בינוני כדי שהסנדויץ יכיל כמה שיותר חלבון, ותיקנתי את כמות החמאה אחרי תלונות (מה זאת אומרת "יותר מדי חמאה?" באיזה מין בית גדלתן?) ואף הוספתי גבינת גאודה כדי להוסיף עוד קצת חלבון וכמה עלים של חסה כדי שלא רק יהיה טעים אלא גם ירעיש.

ומאז כשאני פוגשת אותן בסיומו של יום בקיטנה, השאלה הראשונה שאני שואלת אותן היא: "היה לכן מספיק אוכל היום?", עוד לפני איך היה ומה שלומכן, כי אין כמו החרדה שהילדות שלך רעבו למשך שעה כדי לגרום לך להרגיש אמא טובה.

אבל עדיין, למרות שכולן אוכלות את אותו הדבר (לראשונה בחיי), גם אם לא באותה הכמות, זה לא לוקח לי דקות להכין. כי יש תוספות כאלה ואחרות, שהרי מה שעושות בהפסקות האוכל זה להשוות ולכבד, ויש את החיפוש המתמיד אחרי קופסאות כי עד שהן פורקות את התיק הקופסאות נעלמות במדיח (זריז הבחור שלי) ולתת אהבה עטופה בצלופן או בקופסא, עם השם כתוב לזיהוי קל, זה לוקח זמן. אהבה לוקחת זמן. וגם, אם זה ילך צ'יק צ'ק אצטרך לוותר על זכות הקיטור ואז, איזה טעם יהיה לחיי?

ערב אחד יובל בא אלי ואומר לי שהוא למד היום שאוכל יכול לבוא בשלושה מצבים:
1. טוב למאכל
2. לא טוב למאכל
3. "אה…. תני את זה לאבא"
אחרי ששמעתי את זה לקח לי כמה דקות לחזור לנשום ולנגב את הדמעות וכל היתר כי הוא גילה לי מאיפה הוא יודע את זה. ואני נזכרתי.

באותו אחה"צ הבנות חזרו מהקיטנה ואור ישר פרקה את התיק כי ככה זה אור (גם אחראית וזריזה וגם ראתה איך אחותה מקבלת שטיפה כשנתנה לאוכל של אנשים להפוך לאוכל תרנגולות בגלל עיכובים כאלה). היא באה אלי עם סנדויץ וקצת (יש!! שאריות! זה אומר שהיא לא היתה רעבה היום! אמא טובה!) ושאלה אם זה טוב למאכל. ואני הסתכלתי על השעון כדי לחשב כמה שעות זה היה מחוץ למקרר ואז נזכרתי שיום רביעי היום ובדיוק עכשיו כדאי לתת ליובל משהו לאכול כי הוא תיכף הולך לאייקידו. לכן שלחתי אותה לתת לאבא את הסנדויץ.
ככה זה אצלי, שני כוחות מנוגדים פועלים אצלי, הרצון לשמור על בטיחות במזון והרתיעה מבזבוז. הסנדויץ הזה ישב לו על קו התפר באיזון עדין ובלתי יציב בין שני הכוחות. הייתי צריכה לפעול מהר.

גם הפעם אין לנו את ההופעות של הילדות בוידאו. אבל יש סטילס!

בשבוע הראשון אור ונטע היו במחנה דרמה וקשת במחנה ריקוד. הופעת הסיום היתה משותפת – מחזה מקורי משולב בקטעי ריקוד שתומכים בעלילה. העלילה עוצבה על ידי הילדים המשתתפים והמורים כתבו את המחזה. היו שם פיות שחסמו את העולם שלהן בפני האנשים כי הווי-פי מזיק להן. כותרת המחזה היתה #savethefaries אבל הטלפונים שהשתתפו כאביזרים היו מקרטון (אור הכינה מקופסאות של עפרונות) כי לאף אחד מהילדים שם אין טלפון נייד (אפילו שבאזור ההוא דווקא יש כיסוי סלולרי).

אלת בייסבול ילדותית מתעופפת בחצר, מאיימת על ילדות, פוגעת בחלון.
יובל יוצא ובלי מילים לוקח את טל, מעלה אותו לקומה השניה ומשאיר אותו שם. טל מבין למה הוא הוזז.
אחרי כמה דקות אנחנו שומעים קול מלמעלה: "אבא, נרגעתי, אני רוצה לרדת"
יובל קורא בחזרה: "אתה רגוע? אתה יכול לרדת"
טל יורד, ניגש אלינו ועובד בפעם המי יודע כמה על ההגייה של יובל כשהוא מדגים לו את ההבדל הדק מדי לאזניים בלתי מאומנות כשלנו, בין calm down ל come down.

טליה תרגלה יוגה בכל יום שהיתה פה (בחוץ, על הדשא). היא גם היתה מעולה עם הילדות – יש לה דיבור טוב איתן.
בוקר אחד היא שילבה את שתי המעלות הללו והזמינה את כל הילדות שהיו בבית (4 שלנו + אורחת, בת של וופרים מהיער) לתרגל איתה.

בקיץ הקודם לא ראינו אף דב. השנה, כפי שכבר נרמז בפוסט אחר שפרסמתי בעבר, סלוקן רחשה מדובים.
בחצר שלנו, מחוץ לאזור המגודר (מי שישמע, גדר בגובה מטר, לא משהו שיעצור דובים) יש כמה עצי דובדבנים וכשהם הבשילו, הגיעו דובים מדי יום, כמה פעמים ביום, טיפסו על העצים, אכלו לשובע, שברו ענפים כאילו אין שנה הבאה, הלכו לשכנה לנשנש אצלה, חזרו ואז הלכו לנמנם מאחורי המחסן. בכל אותה העת כמה מטרים משם היה המוטורהום של השכנים הזמניים שלנו והילדים הטעימים שלהם. זה חייב ערנות והילדים למדו ללכת מסביב.
התוצר העיקרי, מלבד ענפים שבורים ואובדן יבול (למרות מאמציה של טליה לקטוף עבורנו בין הביקורים של הדובים), הוא הרבה תמונות של דב.

דובדבן אדום משמאל, דובדבן שחור מימין ובאמצע – דב שחור.

היה ביקור חד פעמי של דב הקינמון המפורסם שמסתובב בדרך כלל בחלקים אחרים של סלוקן. יובל רץ אחריו וצילם אותו כדי לוודא שלא מדובר בגריזלי – כי הצבע מתאים.

יורד מעץ אחד, מטייל בקלילות על הגדר ועובר לעץ השכן

תכל'ס – הוא אוכל דובדבנים שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם, אפילו עם סולם. אנחנו צריכים לגזום את העצים לרבע גובה

הדב הזה שוקל יותר ממני אבל הוא מרהיב עוז ומטפס על ענפים שאני לא הייתי חושבת שיעמדו בעומס

תמונה שצולמה מהדלת האחורית

בכל זאת מטפס על הענף הדק הזה? לא שברת מספיק?

הילדים של השכנים הזמניים העניקו לנו הרבה מהמתיקות שלהם. כאן הם בהרכב מלא, עם הרכב חלקי שלנו, צופים ביחד באיזה סרט.

אחרי שהם עשו עיקוף רציני כדי לא להיתקל בדב

אחרי כמה שבועות של תהיות אם הארנבות האפורות המליטו וכמה גורים שרדו, הארנבונים התחילו לצאת מתחת ללול.

בן שלושה שבועות, ככה

החורף האחרון היה לא כלכך קר אז כדי לאזן הקיץ הזה לא כלכך חם (אם כי יהיו מקומיים שיחלקו עלי. ככה זה, אנשים אוהבים לקטר). לרב יולי אוגוסט חמים ויבשים עם סופות רעמים מזדמנות. הפעם נראה לי שיש הרבה יותר גשם ביולי וזה מרגיע כי בכל זאת, הקרחות הזעירות סביב הבתים הן טיפה בים של עצים שמרכיבים את הפרובינציה שלנו וגשם אומר הפחתה של סכנת שריפה. גשם גם אומר מים בשביל לשתות ולהשקות את הגינה כשלא יורד גשם. אז אני בעדו. אני יותר בעדו אם הוא יורד בלילה ומשאיר את היום פנוי לשיט בקיאק בנהר. אני מקווה שהסדרן של העננים רושם.

הנה תמונה של האגם שלנו כפי שצולמה ב27 ביולי 2016. הקרדיט לצלם על גבי התמונה.

אגם סלוקן כפי שנצפה Idaho Peak

בסוף החודש היה סמינר אייקידו ובו אור לבשה לראשונה את ה"האקאמה" שהיא קיבלה רשמית לפני חצי שנה (ומעשית עכשיו).

לובשת אותה לראשונה

מתאמנת איתה לראשונה.

יפה לה :-)

נטע ביקשה שיעורי רכיבה על סוסים. מזמן, ממש מזמן. כשיובל לקח אותה לשיעור הוא התלהב ובפעם הבאה הן כבר היו שתיים, והיתה שם מצלמה. כן, מעל מאה וחמישים תמונות. אבל אני מסננת מעולה אז הנה רק ארבע.

טל מצא ספר עם הדרכה איך לצייר חלליות. אז הוא התיישב לצייר.

אמצע החופש וכל הילדות מתבזרות. להתבזר זה בסדר אבל לפעמים צריכות לאסוף את עצמן ולהתקדם.
אז קניתי לכל אחת מהבנות לוח מחיק קטן כדי שיכתבו לעצמן מה התכנית שלהן לאותו היום. כדי שתהיה תכנית.
קניתי גם לוח אחד לתליה על הקיר כדי שהנעלמות והנעלמים יוכלו לתת רמזים (כגון – נטע אצל נאיו עד 6). ועוד אחד עם ימות השבוע עליו, אותו הברגתי לקיר מיד אחרי שאור אמרה: "מה? את יוצאת לקמפינג בסוף השבוע? למה לא מספרים לי כלום בבית הזה?" וסימנתי בו את כל הדברים שקורים השבוע.
טל התרגז שהוא עצמו לא קיבל לוח מחיק (טעות. מודה) ומיד טיפס ועלה ומחק את כל מה שהיה כתוב בתכנון השבועי. (יש להניח שהוא בחר במחאה שקטה כזאת רק בגלל שהעסק מוברג והוא לא יכול להעיף אותו באויר).
אמרתי לו: "טל, איך הילדות ידעו עכשיו מה קורה?"
"יום רביעי נמצא באמצע?" הוא שאל. אישרתי. אז הוא כתב איפה אמא ביום רביעי.

(למתקשות: Mom at food bank).

הדב (או הדובים. הם דומים) התחילו לבקר גם בתוך החצר. זאת המזכרת הראשונה שהשאירו לנו.

אמא מפרקת ירכי עוף לצרכי שווארמה. טל עומד על כיסא ליד וטוחן במכתש ועלי כוסברה, לשווארמה.
"I like helping you mommy. Do you know why I like helping you? because I love you"

אחר כך אמא מוציאה כיכר של גבינת ברי. לאחרונה טל התאהב בגבינת עזים רכה (למעשה, כל כיכר שאני קונה נעלמת בפי טל לפני שמישהו מספיק ליהנות ממנה) מה שמעיד שהחיך שלו התפתח קצת.

"תראה את הגבינה הזאת כאן. היא לבנה מבחוץ. איזה צבע אתה חושב שיהיה לה בפנים?"
"לבן"
"תראה! צהבהב!"
"יש לזה טעם של חמאה?"
"תנסה ותראה"
"אין לזה טעם של חמאה. ממממ. אני זוכר שניסיתי את הגבינה הזאת פעם" (איך זוכר? זה היה לפחות לפני שנה וחצי)
"ואהבת אותה אז?" (אני יודעת את התשובה)
"לא. לא אהבתי"
"ואיך עכשיו?"
(מהרהר קצת) "עכשיו זה טעים אבל אני צריך שתורידי את השמיכה הלבנה. אני רוצה רק את הצהוב"

מה היא עושה?

מה הוא עושה?

קודחים ביחד!

הולכת למזבלה להפקיד כמה שקיות. יום חם, לא יודעת כמה כי חלק מהמדחום שלי הפסיק לעבוד אחרי 17 שנים (מקווה שזאת הפסקה זמנית) אבל כנראה מעל 35C.
במזבלה יש להתקבל תחילה אצל האחראית, בפניה יש להתוודות על גודל ההפקדה, לשלם $2.5 עבור כל שקית ולקבל הנחיה באיזה מיכל לזרוק את האשפה.
אז אני מזיעה לי באוטו והיא מזיעה לה מחוץ לאוטו ואנחנו מנהלות לנו שיחת חולין.

"הי, מה נשמע?"
"טוב. חם…"
"כמה חם, יש לך מושג?" (כי לי אין)
"המדחום שלי מראה את המספר הכי גבוה שהוא יכול"
"וכמה זה?"
"50C"
"זה גבוה. הוא במקרה נמצא בשמש ישרה, המדחום שלך?"
"כן. אבל גם אני בשמש ישירה"

(לא מתווכחת).

הילדות גילו את ערכת ליבוד המחט שלי והחליטו להשתמש בה. גם טל בחר לעשות פרויקט.

כמו שאפשר לראות – המחט נשארה שלמה!

יצירה אחרת של טל. הוא צייר ציור על הלוח המחיק של אחותו ואז תיאר לי מה יש שם.

הוא חושב "אולי אני צריך להתנהג כמו בולדוזר".
(הוא מחפרון).

ובאותו יום חם, כשהשמש עוד באמצע השמים, יובל ואני העברנו אחריות לאור בלי יותר מדי עניינים, נכנסנו לאוטו בלי ילדים ונסענו העירה כדי לעשות דברים של מבוגרים: לדבר בלי הפרעה. זה היה מתוק. כל הקטע הזה של להתחיל משפט וגם לגמור אותו, לפתח רעיון, לסלסל מחשבה, זה ממש נחמד ונעים!
נכנסנו לחנות כזאת של בנות, יובל פתח בשיחה עם אחד העובדים מול מה שנראה לי מרחוק כמו שורה של אקווריומים ואני בינתיים תקתקתי קניות בלי לזוז מהמקום, אני אומרת לקופאי והעובדת מאחוריו מעמיסה על העגלה הגדולה. אחר כך בדרך חזרה הביתה האוטו הריח חזק מאוכל של חיות.
ארוחת ערב אכלנו במסעדה שאפילו את הצ'יפס שלה הילדות לא אוכלות כי הוא חריף מדי ובגלל שאנחנו הבנות תמיד באות לשם לפני שאנחנו הולכות לסרט, אני כבר מכירה את פריטי התפריט שאפשר לקבל הכי מהר.
אחר כך בדרך חזרה הביתה מעל הריח של האוכל לתרנגולות וארנבות היה ריח של מנת חצילים ואפונה שלא הספקנו לגמור ואני לא יכולתי להבין איך זה שאין לי במחזיק המפתחות של האוטו כפית. היה קשה, אני מודה.
בקולנוע היינו אולם מלא בנשים. יובל היה הגבר היחיד. איזה סרט מעולה!

התחזית אמרה שיהיה 35 מעלות היום. זה ממש מצער שאני צריכה להסתמך על תחזית אבל זה מה שיש ועם זה נזיע.
מוקדם בבוקר, כשהתעוררתי בטעות, הלכתי לפתוח לתרנגולות וראיתי מחזה נדיר. סנאית, שלפי לוח השנה שלי אמורה היתה להמליט לפני 3 שבועות, עמדה קפואה כשמתחתיה רוחשים גורים יונקים. תהיתי אם יש לה גורים ואיפה הם והנה התשובה בועטת מולי.
אחרי דקה היא החליטה שדי והסתלקה לה. הגורים בטשו מעט ואז זחלו בקושי דרך פתח קטן מאוד בחזרה למחילה שלהם. סנאית חזרה וכיסתה את הפתח באדמה. בכל הביקורים הבאים שלי באותו היום הפתח לה היה בר זיהוי בשום צורה.
אני לא מבינה איך אבל זה עובד.
יום חם. כל כך חם שבfood bank התפריט למחר הוא כולו קר, כאילו סנדי חשבה: להדליק גוף חימום במטבח הזה? אולי בשביל להכין קפה, לא יותר. אז היה לי שם יום קיצוצים קצר למדי. אבל אל דאגה, ביליתי שעות במטבח בבית. מה עבר לי בראש? היה עדיף אם הייתי הולכת לחוף. מתישהו, בין רוטב עגבניות לבישול מרק (לא, באמת, מה חשבתי לי) קרה לי משהו שלא קרה לי מעולם בשש שנותינו פה. החלטתי לא להילחם בדחף והלכתי לחפש את המאוורר שלנו, זה שהגיע עם הבית. הצבתי אותו במטבח והפעלתי. הוא לא עבד.
טוב, לא משנה.

אמצע אוגוסט, כמעט 3 שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים, אור מגיעה אלי בחצות הליל ובינינו מתנהלת השיחה הבאה:

"אמא, אני יכולה מחר לשים בתיק איצ'יבן בשביל לקחת לבית הספר שיהיה לי בלוקר בשביל מקרה חירום?" (איצ'יבן=איטריות אינסטנט)
"את רוצה לשים את זה בתיק מחר בשביל לקחת לבית הספר?"
"כן"
"אור, זה נכון שביום האחרון ללימודים רוקנת את התיק שלך וניקיתי אותו ואז סידרת אותו ויש בו כבר כל מה שצריך לשנה הבאה?"
"לא בדיוק, יש לי רשימה קטנה של דברים שצריכים להיכנס אליו ברגע האחרון"
"אבל חוץ מזה הוא מסודר כבר מאז?"
"כן"
"ועכשיו את רוצה לשים שם איצ'יבן?"
"כן"
"כמעט שלושה שבועות לפני תחילת הלימודים?"
"כן"
"אורקי, למה הכל ברגע האחרון? הא?"

משחק הגמר בכדורגל באולימפיאדה, טל מגיח מדי כמה דקות כדי לעדכן אותנו מה קורה.
"לבְּרָא יש נקודה אחת ולגֵר יש אפס"

(אחר כך ברזיל השוו וכמה צרחנו כשהם ניצחו את גרמניה בפנדלים).

טל רצה לשחק ג'נגה. אבל השולחן היה מלוכלך מארוחת הבוקר. אז טל פינה את כככככל מה שהיה על השולחן וגם טיאטא מתחת.
עכשיו הוא יכול לשחק ג'נגה וגם יכול להיכנס לסבב תורנות ניקוי שולחן…

הייתי לבד והיה לי עצוב. אז מה לעשות? התיישבתי על כרוב

אולי זאת היתה חסה בעצם

נטע: "אמא, מה יש לי לאכול?"
אמא: "חיממתי לך לזניה, אבל יצאה לזניה עוֹלֵב"
נטע: "אין סיכוי שאני אוכלת לזניה olives"

לוח עדכוני מיקום מיום מפוזר במיוחד. תרגום למתקשות:
אמא ונטע בנלסון, קשת אצל אורה, אור וטלי אצל לזלי.
קבלו עדכון – כולם בבית. אפשר להירגע.

מגיע מכתב במעטפה חומה. יובל פותח.

"אני לא מאמין… תראי מה כתוב פה"
"מה כתוב פה?"
"שעשו שינוי ועכשיו את מקבלת מעל אלף דולר בחודש קצבת ילדים"
"איך מעל אלף, זה היה פחות"
"זה היה חמש מאות"
"אז לאן הלכו חמש מאות?"
"לא יודע. זה הכל באשמת הפשוש שלך"

Liberal Leader Justin Trudeau makes a funny face with a young child during a campaign stop at a restaurant, Wednesday, October 14, 2015 in Welland, Ont. THE CANADIAN PRESS/Paul Chiasson

טל יושב לו בבטסי שחונה בדיוק מול הבית, זה המקום החביב עליו לאחרונה כדי לקבל קצת שקט ולעבוד על העניינים שלו (כמו הפתק הזה, למשל):

כתוב פה:
Tali lav U mommy

השעה היא שעת בוקר מאוחרת, השמים מעוננים, חצי מהמשפחה אי שם במורד העמק והחצי השני מפוזר ברחבי הבית והחצר והכל שקט ורגוע.
פתאום!
צרחות "mom! mom!" קורעות את הדממה. אמא, כולה בבהלת דובים, אחרי שכבר ביקרה הבוקר בלול כדי למצוא כמה ערימות של קקי ואת הנזקים האחרים שגרם, מזנקת ממקומה ורצה החוצה, כולה מלאת אדרנלין ונכונות לתת לדב שמאיים על בנה איזו נגחה עסיסית. שלושה צעדים גדולים מהדלת החוצה, הנה היא מול בטסי, מתבוננת לראות מה מקור המצוקה, ומולה, לא דובים ולא זבובים.
"momy, how do you spell ROAR?"

וכל זה בשביל הציור הזה. כי עם bar (bear) ו crahs (crash) הוא כבר הסתדר לבד.

טל אוהב לשחק טניס. כל הזמן הוא מחפש מי יקח אותו למגרש.
כאן בתמונות הוא מוכן ליציאה עם התיק של המחבטים והכדורים על הגב.

אגב, הסיבה שכמעט כל הבגדים שלו מנוקדים בצבע היא שיש מעט מאוד בגדים שהוא מוכן ללבוש ואני במצוד מתמיד אחריהם (הוא צריך לאשר אותם. הם צריכים להיות "גרגיש" ובמקרים מסוימים גם בגדים שהם יותר "מאניש" יאושרו). מה שהוא כבר כן לובש – הוא לובש הרבה. הבגדים שלו מרופטים כדבעי ואם יוצא שמישהו צובע בסביבה – הוא יצטרף. אז הם גם מטופטפי צבע בסבירות גבוהה.

זאת יצירה שלקח לי זמן להשלים. הגרביים זה צ'יק צ'ק, המסגרת היתה חתיכת מאמץ. אבל זה לא נורא כי גם סריגה שלוקחת זמן, אם נעשית למישהי אהובה, פשוט מאריכה את זמן האהבה.
המטרה של כל זה היא לתת משהו לצפות איתו ואחרי שנגמרת הציפיה, במקרה חרום של רגליים קרות, אפשר לחתוך את חוטי התליה ולהשתמש.

גרביים לשעת חרום וציפייה.

מהנעשה בגינה בסוף אוגוסט:

פטל שחור, אבל הם אדומים כי הם עוד ירוקים.

שרי כחולות. לא טעימות.

שרי צהובות/כתומות. טעימות להפליא ובשפע. בתמונה רק פרי ירוק כי כל מה שמבשיל נאכל.

ארטישוק ירושלמי, סיבוב נסיון. אין לי מושג מתי לחפור אותו, בינתיים נהנית מהצמחים הגבוהים ומחכה לפריחה

עץ התפוחים הצעיר קיבל השנה רשות מסוזן להצמיח 8 פירות. הם גדולים וגדלים.

יובל החליט להפניק את הברווזים וחפר להם בריכה. מסתבר שזה לא רק מים שהם אוהבים, זה גם הבוץ.

לא הצלחתי להבין למה מסגרות העשב בחצר של התרנגולות מעוכות היטב בקצוות. לא זכור לי שדרכתי עליהן. ואז הבנתי – הדב שמבקר אצלן מדי יום לא יודע שאסור לו לדרוך שם

בחצר השניה המצב יותר טוב, המסגרות שלמות. מתחת למסגרת השמאלית לא צומח עשב כי הארנבונים מצאו דרך להיכנס מתחת והם מכרסמים את העשב במקור.

החצר שאינה חצר המטילות היא החצר בה יש תרנגולות לבשר וארנבות שאלה מופעים מתוקים של חלבון.

שאלו אותי כמה מתקני האכלה יש לי בשביל העופות. מה זה משנה כמה, בכל מקרה הארנבות משתלטות עליהם

קשת ורובי משחקות הרבה בחצר התרנגולות, הפעם הן לקחו אתים והפכו את בריכת הברווזים למערכת בריכות

כוכב הרוק נשאר הגבר האחרון. בקרב הבנות נרשמה הקלה.

חממת העגבניות. אין לי ציפיות גבוהות ממנה בשביל לא להתאכזב. מי תגלה מה לא שייך בתמונה?

זה.
לא עגבניה.

כשנטע התחילה לתכנן את מסיבת סוף החופש שלה (שהפכה ל"מסיבת חזרה ללימודים" עם הזמן והדחיות) אני התחלתי להתגרד. כשזה התקרב והתהווה והתבררו מימדי האירוע (ארבע אורחות) החלטתי להגן על השלווה שלי באופן פעיל, תוך פגיעה מינימלית בהנאה שלה.
בשלב ראשון הזזנו את רב האירוע לתוך בטסי (ה"קראוון" שלנו). בטסי הפגינה סימני זיקנה לאחרונה וכשהבאנו אותה למומחה (צעיר ממנה בהרבה) הוא איבחן חיסרון של פלאג. איך הוא נעלם? שאלה טובה. לא יודעת איך אבל יודעת מתי ואיפה. מרב בהלה מהרעש שהיא התחילה לעשות, נטשתי אותה בצד הדרך ותפסתי טרמפים ליעד. עכשיו יובל מחטט לה בקרביים כדי שאפשר יהיה להזיז ולמקם אותה, מחטט, מחטט, ואז נכנס הביתה עם ידיים שחורות משחור, 2 קופסאות ריקות של פלאגים וחיוך גדול. ההגיון אמר – אם כבר אז כבר ואכן, פרט לזה החסר היו שם עוד שבעה שכנראה לא הוחלפו מעולם (לפחות כך הם נראו). בטסי גרגרה בהנאה כשיובל הניע אותה אחרי סיום הטיפול. גם אני גרגרתי בהנאה. בהתחלה חשבתי שידיים שחורות עושות לי את זה זה אבל אז הבנתי שמה שבאמת מרגש אותי זה ההשתלטות על תחום ידע מעשי חדש. כך או כך, אני מרוצה.

אני חובבת רשימות. רשימות מרגיעות אותי. כשאני מורידה עניינים מהראש לי לתוך רשימה, מתפנה לי מקום והגלגלים יכולים להפסיק להסתובב בעניין המסוים ההוא. לשמחתי נטע תירגמה את ההצקות שלי לכדי רשימה. זה הרגיע את שתינו. למעשה, הילדה התעלתה על מורתה. הדף שלה הכיל כמה רשימות, כולל רשימת "לעשות", רשימת קניות ולו"ז מפורט.
בבוקר האירוע היא ביקשה ללכת למכולת ביחד, שם היא עשתה חיקוי מושלם של "אמא בסופר, לא לבד" ושלחה אותי להביא לה דברים מהרשימה. אחרי שחזרנו היא הכינה שני רטבים לפסטה כדי לחסוך לה זמן הכנה כשהבנות שם. פייר? התפעלתי.
כשהאורחות הגיעו, הלכו כולן לבטסי (שחוברה לחשמל על ידי נטע כמה שעות קודם).

מאוד נהניתי מהמסיבה הזאת. מזה שהיא היתה מחוץ לסלון שלי והביקור שלהן במטבח היה תחום. את כל ציוד הפופקורן הן לקחו אל בטסי (יש שם כיריים) ובבוקר (אם אפשר לקרוא לשתיים עשרה וחצי בוקר) הן צעדו בשורה פנימה כשהן נושאות את כל ערכת הפופקורן (סירים, קערות, שומנים שונים, שמרי בירה וכמובן – גרעיני פופקורן) בחזרה. כל כך הייתי מרוצה שהכנתי להן את הפנקייק שלהן, למרות שזה לא היה כלול בעיסקה.

בזמן שהן התארגנו לסיום המסיבה אני הסתובבתי לי ועשיתי דברים שאמהות עושות (עם מקדחות ואקדחי ניטים) תוך שאני שומעת פודקאסטים באוזניות שלי. במקרה יצא לי לשמוע פרק מThe Sporkful. בפרק הזה דן פשמן חורג ממנהגו לדון ממושכות על הדרך הנכונה לאכול קרמבו וניגש לארוחת טעימות של אוכל הכולל קנביס.
הניסיון שלי עם מריחואנה הוא מצומצם מאוד אבל אפילו מתוך הצמצום הזה יכולתי להבין את גודל הטעות שהם עושים.
אני לא מתלהבת מחמרים משני תודעה כי אני חובבת את התודעה שלי כמו שהיא אבל יצא לי לאכול גראס בעברי הרחוק, כמה שנים טרום הילדים. הכנסתי קצת לבראוניז שלמרבה הצער היו מאוד טעימים כך שאכלתי חצי תבנית ואז אכלתי סרטים במשך כמה שעות כשאני בחרדה נוראית שאתקע לעולם במצב הזה.
זאת כנראה הסיבה שלא ניסיתי שוב, עד לפני כמה שבועות כששיחות שכנוע מכמה כיוונים גרמו לי לנסות לעשן קצת בכמה הזדמנויות שונות. אני לא יודעת לעשן כך שתהליך הצריכה עצמו היה בלתי נעים. מה שהיה אחר כך נע בין "לא יודעת מה אני מרגישה, נראה לי שאותו הדבר" (שאיפה אחת עד שתיים) ל"אוי אני מרגישה רעעעע, אני לא מצליחה ללכת ישר ובא לי להקיא" (שלוש שאיפות).
גם אלכוהול אני לא אוהבת.
קיצור, חננה.

אז החבורה המצחיקה הזאת יושבת ואוכלת, ומתארת מה קורה, וממשיכה ואוכלת ואני קודחת ומתכווצת כי אני רואה את זה בא, ואז הם כולם רוכבים על הקשת והולכים הביתה ואז הם מרגישים רע יום וחצי. נו מה, אתם לא יודעים שלוקח לזה זמן? הרבה זמן? זה לא כמו עישון.
לא מבינה את הרעיון של לשים את זה באוכל. יכולה להבין אם שמים את זה בתוך משהו בתור מדיום אבל לקחת משהו שבבירור נאכל לצורך ההנאה (דברי מאפה) ולהכניס לתוכו גראס זה לא חכם. מערבבים פה משהו שהמעצורים עבורו הם בפה ובבטן עם משהו שהצריכה שלו אמורה להיות מאוד מדודה ומוגבלת. טעות גדולה.

כשהעברנו את המסיבה אל בטסי עלתה לי בראש המחשבה – מה אם החברות שלה יביאו דברים, ואני עוד לא הכנתי אותה לזה. יצא שסיפרתי ליובל בזמן ארוחת הערב על הפודקאסט, מה שנתן לי מעבר חלק לשיחה עם הבנות על סמים ואלכוהול. אין זמן יותר טוב מעכשיו.
(וזאת השיחה שנערכה סביב השולחן, זאת אומרת – הנאום שלי, כשנערכו ממנו החוצה הסחות והתפצלויות כמתבקש מארוחת ערב במשפחה שלנו).

"אתן יודעות שיש ילדים בגילכן שמעשנים גראס ואולי גם שותים אלכוהול" פתחתי ואמרתי. הן הסתכלו אחת על השניה ואמרו ביחד שם של ילד מהכיתה, בן 13. אני יודעת על עוד ילדים כי אני שומעת דיווחים מאמהות עם עיניים בראש ונחיריים באף. אני גם יודעת איפה אנחנו גרים ומה התרבות כאן בעמק בנוגע לעישונים ובמדינות צפוניות בכלל בנוגע לאלכוהול. אני גם יודעת שאני לא נתקלתי בזה בשום צורה לפני גיל עשרים ומשהו כך שאני לא יכולה להסתמך על החוויות שלי כדי להבין מה הן עומדות לעבור.
"מתישהו, אולי בקרוב, אולי ברחוק, יציעו לכן לעשן או לשתות או שזה יגיע בפורמט אחר"
בשלב זה עצרנו ודיברנו קצת על חמרים משני תודעה כדי שהן יבינו על מה אנחנו מדברות ולמה בכלל אנשים צורכים את זה.
"יש דברים שכשרואים אותם יודעים מה הם ומאיפה הם באים כך שאפשר לדעת מה אתן צורכות. גראס הוא צמח, אלכוהול מיוצר במפעל ומגיע בבקבוק. אנחנו יודעים פחות או יותר מה שני אלה עושים ומה הסכנה שבהם. לא יקרה לכן שום דבר בלתי הפיך אם תיקחו שאיפה או שלוק מאלה, מקסימום תרגישו רע. אם זה מסקרן אתכן – נסו ותראו כבר לבד מה זה עושה לכן באותו הרגע. זה לא רעיון טוב לצרוך את זה באופן קבוע בגיל שלכן כי המח שלכן עוד מתפתח, חכו עם זה לגיל עשרים.
בניגוד לאלה, יש דברים שלא מיוצרים במפעלים מפוקחים אלא במעבדות פרטיות ואתן לא יכולות לדעת מה ערבבו פנימה. זה יכול להיות מסוכן. מעבר לזה, יש חומרים שיש בהם סיכון גדול גם בשימוש יחיד או סיכון גדול של התמכרות. אם מציעים לכן משהו כזה – אל תגידו כן מיד, לכו תלמדו מה מציעים לכן, לא מפי מי שמציע כי הוא בעל אינטרס, תבינו טוב מה הסיכונים ותעשו בחירה מושכלת. יש חומרים שיכולים להיות לעשות נזק גדול אפילו בשימוש יחיד, יש חומרים מאוד ממכרים. תדעו את הדברים הללו לפני שאתן לוקחות את זה.
אם אתן צורכות משהו, אל תגזימו, אל תהיו כמו ההוא ששתה כל כך הרבה עד שגמר חבול ומסטול בתוך הבית שלנו, משוכנע שזה הבית שלו.
כשאתן יוצאות למסע למחוז בלתי מוכר, שיהיה לידכן מישהו פיכח שאתן סומכות עליו, שישמור עליכן מהתנהגות מזיקה. ותשמרו על החברים שלכן"

עכשיו אחרי שעשינו את השיחה, נראה לי שאפשר לחזור לבית הספר.

לכבוד פתיחת שנת הלימודים אור הכינה פאדג' לקחת לכיתה (היא תצטרך להזדרז עם ההגשה כי זה יום של שלוש שעות. סרגל מאמצים שכזה…) ואני הכנתי אחד לקחת לפיקניק אי-החזרה לבית הספר של ההומסקולרים (יש לי נציגות בכל המחנות). זה הזכיר לי שטרם פרסמתי את המתכון וזה חבל כי היא מעולה.
היתה תקופה בה ניסיתי מתכון אחר, שלמדתי ביוטיוב מפי אישה עם חלוק מעבדה. זה ידוע שחלוקי מעבדה מגבירים ביצועים של הלובשים אותם (הוכח מחקרית, על ידי אנשים בחלוקי מעבדה) ולי קסמה ההילה המדעית שהתלוותה למתכון. ניסיתי את המתכון לפחות תריסר פעמים ובכל פעם, באופן עקבי, אי אפשר היה לדעת איך זה יצא.
מתישהו החלטתי לחפש מתכון אחר (לקח לי זמן, אני יודעת), מצאתי את האתר הנחמד הזה עם השם הבלתי מעורר "שפים בריטיים טובים מאוד". שווה לעשות סיור באתר, הוא נראה מבטיח עם מתכונים טובים ותמונות יפהפיות. במקרה של הפאדג' הזה – הוא גם מקיים. אני חושבת שהכנתי אותו רק עשר פעמים עד עכשיו והוא יצא מצויין בצורה עקבית. אני אוהבת עקביות במתכונים שבאים בגרמים.
יצא לי להוסיף לו תמציות טעם, שברי אגוזים קלויים, שברי ביסקויטים, הכל התקבל טוב והתוצאה היתה מצויינת. גם בלי התוספות – יופי של פאדג', יציב, טעים, ומתוק עד כדי כאב שיניים.

פאדג' שוקולד בסיסי

מתכון מכאן

ציוד מיוחד נדרש

מדחום נוזלים שמגיע ל120C
משקל

חומרים:

210 מ"ל (215 גר') שמנת מתוקה
340 גר' סוכר
170 מ"ל (244 גר') דבש (במקור גלוקוז נוזלי)
60 גר' חמאה
200 גר' שוקולד מריר

הכנה:

1. בסיר (לכמות אחת – סיר בנפח 2 ליטר לפחות. זה מבעבע) לשים את הסוכר, הדבש והשמנת המתוקה. לחמם על אש בינונית- גבוהה. כשמתרכך לערבב ואז להניח לזה (אפשר לערבב בהמשך אבל אין צורך).
2. למדוד טמפ' ולבשל עד שהיא מגיעה ל120C. זה יקח יותר מחמש דקות ויהיה ביעבוע ער בדרך, לא להיבהל. (אם עבר את ה120 בכמה מעלות – לא קרה אסון. אבל לא לשכוח את זה על האש).
3. להוסיף את החמאה, לערבב אותה לתוך התערובת עד שהיא נעלמת. לבשל שוב עד לטמפ' של 120C.
4. להסיר מהאש, להוסיף את השוקולד ולערבב עד שהתערובת אחידה. אם יש תוספות (תמציות טעם, אגוזים וכד') – זה הזמן לערבב אותן פנימה.
5. להעביר לתבנית מרופדת בנייר אפיה (לכמות אחת, תבנית 20 על 20 ס"מ תתאים).
6. להניח להצטנן למשך שעה או כמה שנדרש להתמצקות ולחתוך לקוביות.

"ברכות על סיום טיול החוץ הראשון שלכם, הראשון מבין ארבעים לשנה זו" אמר שון, המורה של אור, למעגל הנערים שסביבו וקהל ההורים שהגיע לאסוף אותם.
לא בדיוק.
שלשום, ביום השני ללימודים, הם עשו טיול רגלי של שעתיים במעלה ההר כדי לבדוק מסלול אופניים. בעיני זה טיול חוץ לכל עניין ודבר.
אבל הוא התכוון לימי שישי, שכנראה יש שלושים ומשהו מהם במהלך השנה (יש כמה טיולי אמצא שבוע בני כמה ימים). בכל יום שישי הם לא בבית הספר והיום היה להם טיול פתיחה רך וקל – הם יצאו מבית הספר, עלו על טיילת העמק ורכבו 37 ק"מ דרומה. במהלך המסע הם עשו טעויות כמו לרכב קרוב מדי (נגמר בנפילה של שתי המתחברות ותעופה של אור מעליהן, לכשהתנגשה בהן), לרכב רחוק מדי אחד מהשני ולאכול נשנושים בלתי מזינים במאפיה בה עברו בדרך ולהחזיר את האוכל הארוז הביתה. אבל זה היה צפוי וככה לומדים – על מסלול פשוט ומישורי כך שכשהם יגיעו למסלול ההררי המפותל, הם יהיו למודי נפילות ועם הכמות הנכונה של אוכל בתרמיל.
בימי שישי הם אי שם, בשני-שלישי הם מנתחים את הטיול ומסיקים מסקנות וברביעי מתכננים את טיול יום שישי הבא ומתאמנים על מה שיש להתאמן. בין לבין הם צריכים להשלים את הדברים האלה…נו… חובות אקדמיים של כיתה ט'-י'.

כן. אנחנו מרוצים. מאוד מרוצים.
אפילו שהיא עושה את כל הכיף ואנחנו את כל ההסעות. ידענו שזה יהיה כך – לא סתם ראיון הקבלה כלל הורה.
היא תקבל בתכנית הזאת דברים שהיא לא תקבל בשום מקום אחר, בטח שלא בבית.
גם המורה שלה מודע לזה. הוא הבין את זה מהשאלות ששלחתי אליו דרך אור: "מה תרמיל? מה מגיני מרפקים? תן ספסיפיקציות. אני לא מבינה בזה!" ומזה שאין לה אחות גדולה שהיתה בתכנית או משפחה שעושה פעילות חוץ להנאתה (אני עדיין לא מבינה מה ההנאה שבקמפינג) ולכן הוא ביקש ממנה להביא את ביגוד הסקי שלה כבר בשבוע הבא כדי שתוכל לקבל הערות לתיקון. ילדה טיפולית.

זאת תמונה לא קשורה.

טל, ממש מזמן

בימי קדם הכנתי את החטיף הזה לבנות המשפחה שיצאו אל ההרים כדי לגלף שלג. אחר כך שכחתי ממנו. עכשיו נזכרתי בו וחיפשתי אותו וגיליתי שהוא בגדר טיוטה כבר יותר משנה וחצי. אז ניערתי את הנפטלין מהפוסט, הדפסתי לי את המתכון ואף הכנתי אותו מספר פעמים. מהנסיונות הללו נוספו שתי הערות אותן אשרשר בסוף ההערות הקיימות.
מעניין מה עוד קבור לי בטיוטות…

תודה למאמאטבע שהמליצה על המתכון. הוא מעולה!
המתכון ממתכוניישן שבתורן נשענו על מתכון קיים ועשו בו שינויים קלים. ממש כמו שאני עשיתי למתכון שלהן.
כדאי מאוד להסתכל על ההדרכה שלהן. הן מצלמות מלמעלה עם אור טוב, לא כמוני, מהצד, בלילה…

השינויים שלי:

• הקטנתי את כמות הסוכר, בהדרגה, עד אפס (עדיין היה דבש בשביל מתיקות מספקת) אבל אז העליתי קצת בחזרה כי אמנם לא נרשמה תלונה מצד הילדות לגבי הטעם אבל אני התלוננתי על המרקם. זה התפורר מדי. בסוף התיצבתי על מה שזה לא יהיה וכשתרגמתי בחזרה לכוסות לטובת, אתן יודעות מי, יצא שצריך 5/24 כוסות. אתן מוזמנות לחפש את זה בסט כוסות המדידה שלכן….
• הגדלתי קצת את כמות הטחינה, מה שאומר שעכשיו בשביל לקבל את הכמות המדויקת צריך ללכלך בדבר הדביק הזה גם כוס וגם כפית, כמו שיש בכל מתכון אמריקאי שמכבד את עצמו (לצד ציון כמות החמאה בכפיות. אבל מזה נמנעתי. עם חובבות דחיסת החמאה לתוך כפיות וכוסות הסליחה).
• הילדות ביקשו בלי מלח. הורדתי מלח.
• איפה שמצויין אגוזים – ערבבתי אגוזים וזרעים. עובד יופי.
• קמח כלשהו – במתכון היה קמח מלא. החלפתי בכלמיני קמחים שטחנתי מכלמיני אוכל של ציפורים: דוחן, אמרנט, קינואה. הכל עובד יופי.
• החלפתי חלק מהש"ש בקינואה תפוחה פריכה ("פצפוצי קינואה?"). זה משדרג את המרקם. מתישהו ניסיתי לרכוב על הגל ולהחליף עוד חלק בפצפוצי אורז. היו עם זה שתי בעיות – קשת ממש לא אוהבת פצפוצי אורז (ועוד היו שם קשיו. היא היתה צריכה לשלוף החוצה חצי מהחטיף) וגם – הפצפוצים האלה מגדילים את הנפח של התערובת ואז כמות המדביקים (סוכר, דבש) לא מספיקה. מסקנה – כדאי להחליף חלק אבל לא בהגזמה. נגיד – חמישית.
• תמיד יובל וקייט צוחקים עלי שאני אומרת על כלמיני מאכלים שזה קלי קלולה להכין אותם. אני רוצה להסביר – מתכון קל, מבחינתי, זה מתכון שכולל מספר קטן של רכיבים שונים, ההכנה שלו זה ערבוב ולא צריך לחתל ולהניק אותו אחרי הערבוב, מקסימום לשים בתנור, עם טיימר. המתכון הזה נחשב אצלי קשה בגלל שלוקח זמן לקושש את כל הרכיבים מרחבי המטבח וצריך לחמם את הרכיבים שנוטים להיות קשים 11 חודשים בשנה וזה שתי קערות נפרדות ואם כל זה קורה כשיש בסביבה תינוק מאמם שרוצה לעזור – מדובר על פרויקט של שעתיים, לא כולל טאטוא רצפות וטיפול בנזקים אחרים.
• שידרוג: הכנתי חמאת קשיו, הוספתי קצת חמאת קקאו (בפעם הבאה – הקצה השני של הסקלה. שוקולד 70%-100%), מרחתי מעל המשטח האפוי, ציננתי ואז חתכתי. זאת תוספת מעולה שהיתה יכולה להיות טובה ממש אם לא היה לה מעט מהטעם הקצת דוחה שיש לחמאת קקאו נטו.
• לא שינוי – הערה של לאחר ניסיון: אם הטחינה אינה חלקה ונוזלית אלא טחינה מתוצרת קנדית שהיא raw וגבשושית ומחוספסת – שתלך לעוגיות טחינה. בשביל החטיף הזה צריך טחינה עם מבטא ערבי, אחרת זה מתפורר מדי.

חטיפי גרנולה מעולים

לתבנית בגודל 20 על 30 ס"מ. מכפלות שימושיות – בקובץ ההדפסה

רכיבים:

130 גר' (1/2 כוס פחות כפית) טחינה
75 גר' (1/4 כוס) דבש או סילאן
70 גר' חמאה
1 כף מים
170 גר' (2/3 1 כוסות) שיבולת שועל גסה
50 גר' (פחות מ1/4 כוס) סוכר חום
42 גר' (1/3 כוס) קמח כלשהו
1/2 כפית קינמון
100 גר' (1 כוס) אגוזים
75 גר' (3/4 כוס) שוקולד צ'יפס

הכנה:

1. מחממות ביחד מים, טחינה, דבש וחמאה עד שכל הרכיבים נוזליים מספיק בשביל להתערבב (מי שגרה דרומה מכאן, יתכן ורק תצטרך להתיך את החמאה). מערבבות.
2. בקערה גדולה מערבבות כל היבשים ביחד: שיבולת שועל, סוכר, קמח, קינמון, אגוזים ושוקולד.
3. מוסיפות את הרטובים המעורבבים ליבשים ומערבבות עד שאחיד.
4. בתבנית מרופדת בנייר אפייה מפזרות את התערובת ומהדקות. הנייר ממלא שתי פונקציות – הוא יעזור להוציא את המוצר האפוי מהתבנית בקלות ובשלב הזה של ההידוק הוא מאפשר לקפל פנימה את הקצוות כדי לישר ולעבות אותם. קצוות דקים הם קצוות שרופים.
5. אופות ב180C/ 350 F למשך 25 דק' או כנדרש להשחמה קלה. בתום האפיה יהיה צבע אבל רק אחרי קירור מלא המוצר יהיה קשה ולא מתפורר.
6. מניחות להצטנן לגמרי ואז שולפות מהתבנית בקלות וחותכות לחטיפים בגודל הרצוי.

טחינה, חמאה ודבש

לתנור

יבשים

מעורבבים

תערובת מוכנה

לתבניות

תנור מאמם שלי, הרבה מקום

אפיה

שרפתי בעצמי!

כבר עברו עלינו כמה מברגות. שתיים לפחות. הן היו כבדות יחסית וטל התיחס אליהן כמו לפטיש אויר עד שהן נכנעו.
לפני שנה בערך קנינו את צמד הדיוואלט הצהוב והיפה שלנו, זה שראינו בידיים של כל נגר ושמענו המלצות מפיו. 12V מגיע עם בטריה קטנה יחסית שבאמת לא מספיקה לשעות רבות של עבודה אבל המשקל הקל והעוצמה הגדולה מחפים על זה. והן באות בצמד – מברגה עם פטיש מובנה ומקדחה – גם היא על בטריה.

הכי קרוב שמצאתי

אין, אין, מעולם לא היה כלכך קל להבריג בורג 4" לתוך עמוד ישן ויבש. בלי למצמץ ועם להרעיש (בכל זאת, פטיש מובנה). מעולם לא היה כל כך קל לקדוח-טרום-הברגה איפה שזה נדרש. אפשר לומר שהקנייה שינתה את חיי.

בסוף יולי מצאתי כמה שעות פנויות כמעט בלי דרישות מצד הילדות והצלחתי להתחיל ואף לסיים פרויקט שישב לי בראש כבר כמה חודשים, ועל הדף כמה שבועות.
המתקן הזה מכיל מגשי הנבטה רגילים (מהסוג החזק) ועליו יצמח פוֹדר: גרעינים מושרים של חיטה או שעורה ישוטחו על המגשים, יצמיחו שרשים ועלים וישמשו מאכל לחיות הקטנות של הבית: תרנגולות, ברווזים וארנבות. אני מתחילה בשימוש כבר עכשיו, אבל עיקר חשיבותו תהיה בחורף, כשיגיעו פחות ירקות בלאי מהמכולת ולא יהיה לי ירק לקצור ולהציע להן.
המערכת עובדת במחזור של שמונה ימים, בכל יום מגש אחד מתרוקן מהנבטים ומתמלא בזרעים מושרים.

המסגרת לכל התבניות נבנתה כך שתהיה קטנה וקלה ככל האפשר. בחורף היא תעמוד בסלון ואני לא רוצה היפופוטם (יותר בכיוון של ג'ירפה). ארבעת העמודים בפינות הם קרשים 2X2 (שזה בפועל 1.5X1.5) וכל יתר הקרשים הם 2X1 (ז"א 1.5X.75) – כל המידות הן באינצ'ים.

כל המגשים (פרט לזה התחתון המשמש לאיסוף המים) מוטים בזוית של בערך 5 מעלות. כיוון ההטיה מתהפך עם מעבר בין שלב לשלב, מתוך מטרה שהמים יתנקזו החוצה מהמגש וירדו למגש הבא. חורים נקדחו בקצה התחתון של כל מגש לצורך כך.
את שני צדי המתקן חיברתי עם המעצורים – קרשים רוחב שימנעו מהמגש להידחף בטעות או בכוונה אל מחוץ למתקן. כמעט כל המעצורים היו מקבילים לרצפה אבל שניים נחתכו ארוכים מהרגיל ובזווית חופשית (אם כי הזווית והאורך היו צריכים להתאים ביחד למידות המתקן) כדי לתת תמיכה אלכסונית משהו, ולמנוע את המשחק שמלבנים מאפשרים.

טעות שעשיתי: תכננתי את המסילות שיהיו ארוכות קצת יותר מהמגשים עצמם. כתוצאה מכך -המגשים, כשהם מונחים במסילות צמודים למעצורים שלהם, לא נמצאים בדיוק אחד מתחת לשני. זה משנה כי המים מטפטים בקצה וחשוב שזה יהיה אל תוך המגש שמתחת. תיקנתי את זה (עם עיבוי המעצורים בצד אחד), אבל בפעם הבאה – האורך של המסילות צריך להיות מדויק, בלי תוספות מיותרות.

חווית הבניה היתה חדשה לי כי זה המתקן הראשון שנבנה כולו בתוך הסדנא שהיא די קטנה. לרב אני בונה ערוגות או מסגרות עשב או לולים. תמיד אני נכנסת לסדנא בשביל לחתוך קרשים ובונה על הדשא. הפעם הכל היה במרחק צעד ואם הייתי צריכה למדוד ולחתוך או לבדוק ולתקן – זה קרה בלי להיכנס ולצאת. זה היה ממש נחמד

טוב, זה לא נגמר בזה.
אחרי שהרצתי את המתקן למשך תקופה קצרה, זיהיתי שיש פה בעיה. הצימוח לא אחיד. למגשי ההנבטה יש תחתית שהיא לא חלקה והמים זורמים בתוך החריצים ומשאירים את הזרעים שמעל החריצים מקופחים. בנוסף, בגלל שהשיפוע גדול יחסית (כן, חמש מעלות זה הרבה, מסתבר) והזרימה מהירה, אין עליית מפלס בתוך המגש והזרעים בשכבה העליונה לא נרטבים טוב. גם כשהפחתתי את כמות הזרעים במגש ליצירת שכבה דקה יותר זה לא נפתר.
המתקן הבא שאבנה יהיה מותאם למגשים חלקים. בינתיים אני צריכה לשפר את הקיים. הצלחתי לפנות יום ממחויבויות משפחתיות (מה שנקרא "חיי היומיום") ויישרתי את המסילות כך שהמגשים יהיו מקבילים לרצפה. בהדרגה קדחתי חורים על פני כל התחתית של כל אחד מהמגשים (אלו שהתפנו. אי אפשר לחורר כשהם מלאים) והעברתי את המערכת להרטבה מלמעלה. התחלתי עם חורים בקוטר 1/8", ירדתי ל5/64" (יחידות מידה אימפריאליות. you gotta love them…), המשכתי וירדתי לחירור ביד עם דוקרן. חשבתי שחורים קטנים יהיו עדיפים כדי שיהיה זרזוף ולא גשם זלעפות. תיכף המסקנות.
בעיה שמצאנו – כשהמגש העליון הוא של זרעים חדשים (שהרי בחרתי במערכת שלא מזיזות בה את המגשים מדי יום אלא רק מרוקנות את המגש הותיק ביותר וזורעות מחדש) המזלף מציף ומזיז אותם במשך כמה ימים, השרשים פונים לכל מיני כיוונים והעובי כבר לא אחיד. השיפור הפשוט לזה הוא להניח מגש מחורר ריק ישירות עליו למשך הימים הראשונים כך שהמים יגיעו הרבה יותר לאט ובלי תנופה.

עוד שינוי שעשיתי בהזדמנות זו: הוספתי גלגלים בתחתית, שיהיה אפשר להזיז לצרכי ניקוי וניגוב מתחת.

נראה לי שהגענו למערכת שעובדת היטב. אני ממשיכה להריץ אותה כדי לבחון עניינים שונים כמו – מה עדיף להנביט, חיטה או שעורה? איך זה עם שיבולת שועל? מה עובד יותר טוב, שכבה עבה של זרעים או שכבה דקה? ואיך אני יכולה לדעת אם המערכת בנויה ישר אם המשטח עליו היא עומדת עקום בכל ציר שאבחר?

בינתיים הגעתי למסקנה שחורים גדולים עדיפים. 1/8" זה הגודל הנבחר. (3 מ"מ בשבילך, עם סגולה). ההשקיה (סביב 6 ליטר) נעשית במזיגה מדלי למגש העליון (מכוסה במגש מחורר בימים הראשונים להיווסדו) בזריזות. זה מתאזן במגש, כדרכם של מים, ויורד כגשם זלעפות ממגש מחורר למשנהו עד למגש האיסוף.
בגלל שינוי השיפוע של המגשים (משיפועים מנוגדים למגשים מאוזנים) התפנה לי מקום, המגשים הצטופפו ואני יכולה עכשיו לשים דלי מתחת אליו מתנקזים המים ממגש האיסוף (קדחתי חור גדול במרכזו). זה הפך הכרחי כשהכנסתי את המתקן הביתה כי להזיז מגש מלא מים כדי לרוקן זה עסק רועד ורטוב. לרוקן דלי זה קל.
בכל בוקר מגש אחד מתרוקן והולך לחצר. גרעינים מושרים ממלאים את המגש אחרי שנשטף ורצוי גם חוטא (כרגע במי חמצן). כמות מדודה של גרעינים חדשים נכנסת לדלי כפול (אחד מחורר תחתית בתוך אחד רגיל) בנפח גאלון. ראשית הם נשטפים טוב טוב כי הם גרעינים למאכל חיות ולא נקיים במיוחד. אחר כך הם מכוסים במים הרבה למעלה מראשם ונשארים כך עד הבוקר הבא, אז נשלף הדלי המחורר מהדלי הרגיל והמים מתנקזים לקראת הפיזור על המגש.

אני ממשיכה ובודקת אבל החלטתי לעצור ולפרסם עכשיו לפני שהפוסט נרקב. אוסיף מסקנות מגידול חורף לכשהוא יגיע. בינתיים אני רואה שחיטה טובה יותר משעורה וששיבולת שועל ממש לא נובטת טוב. שאפשר ללכת על שכבה דקה או עבה של זרעים והתוצאות בהתאם. כרגע מעט זרעים (חצי קילו יבש? לא מדדתי) זאת כמות מספקת וזה בעיקר לצרכי ניסוי. כשהתרנגולות והארנבות יחלקו חצר בחורף (כך אני מקווה) זה יהיה מושלם כי נראה שכל אוכלוסיה מתעניינת בחלק אחר של הפודר.
בגידול בתוך הבית מצאתי שאם המתקן לא ליד החלון אז (הפתעה הפתעה) התוצר צהבהב. חלון עם שמש חלקית מספיק בשביל עשב ירוק. מתישהו אני אקח מגש ואסחט לי עשב חיטה וארגיש טרנדית (לשנות התשעים). אני שמחה שחלון מספיק כי להתחיל לשלב אור גידול זה מסבך לי.
בתוך הבית במזג אויר סתוי ירדתי להשקיה אחת ביום של 4 ליטר ואני לא רואה שיש התיבשות.
כן שמתי לב שהרצפה בתוך הבית עקומה. זה משהו נורא. אז אני משנה את הפוזיציה של המתקן מדי פעם להשקיה אחידה. מה שמזכיר לי שהגלגלים בתחתית – כדאי שיהיו מהסוג שמסתובב לצדדים ולא קבוע כי יוצא שיש מגוון הזזות וכשזה לא עם כיוון הגלגלים זה עושה סימנים על הרצפה. יש לי תכנית להחליף גלגלים.

יום הולדת שוקולד – רשימת קניות ומתכונים

שבע שעות אחרי תחילת המסיבה. שש עשרה עוד לפנינו.
רצפת הסלון מכוסה במזרונים של הילדות שבחרו להישאר לישון. הסטריאו מנגן מוזיקה שהילדות הביאו איתן באייפדים שלהן, עשרות בלונים מסביב והן כותבות ומציירות עליהם עם טושים.

(הגעתי לשלב הזה בחיי שילדות בנות עשר עושות לי היכרות עם מוזיקה טובה)

נראה לי שמצאתי נוסחה מנצחת ואני מתכוונת לדבוק בה כל עוד יהיה ביקוש. זאת קצת התרוצצות מצדי (להאכיל ולפנות ולהאכיל ולפנות) אבל עם צוות תומך (יובל על הניקיון ואור על כל מה שאפשר) זה לא קשה.

שדרוגים מהפעם הקודמת:
מגש פלסטיק מהודר בשביל התוצרים (במקום קופסא). היצירות נבנות לגובה. מגשים מלבניים מרצפים טוב שולחן.
בקבוקי שתיה עם קשית לשימוש במהלך המסיבה (אחרי קישוט במדבקות וסימון בטוש) ולקחת הביתה בסיומה. הן לקחו אותם למיטה בלילה!
עוגת גבינה נהדרת (מתכון מקומי. גבינת שמנת) שהוגשה לפני פעילות השוקולד והתקבלה בתשואות על ידי כל הנוכחות.

פספסתי גם הפעם:
לא מספיק בקבוקים לחיצים. לא מספיק וופלים (הן פשוט יכולות להשתמש בכל כמות שתהיה שם).

אני לא נוהגת להכין עוגות גבינה אבל נראה לי שהגיע הזמן לפתח מנהג חדש. זאת הצליחה לי יופי בניסיון ראשון ואני לא רואה איך היא יכולה להתפשל כי היא לא עולה ויורדת ועם קפריזות של בת 15 אלא נינוחה ויציבה כמו סבתא של פעם על כיסא נדנדה בשמש.
לטובת הילדות נ"ג שהיו בחבורה, הלכתי על עוגה נטולת בסיס. הגשנו אותה עם פירות חמוצים, קפואים לשעבר. היה מעולה.

זה המתכון עליו הסתמכתי, והנה הוא בעברית, למקרה שמחר יעלם.

עוגת גבינת שמנת, אוורירית ונטולת בסיס, נ"ג

ציוד וכלים:

תבנית קפיצית בקוטר 10 אינץ' / 25 ס"מ.
תבנית שתשמש כאמבט מים – כזאת שנכנסת לתנור, יכולה להכיל את התבנית הקפיצית ומחזיקה מים.
מיקסר עומד או מעבד מזון (או ידיים חסונות).

רכיבים:

5 חבילות גבינת שמנת אמריקאיות של 8 אאונץ = 1134 גר' = 4.5 חבילות של 250 גר'.
6 ביצים גדולות
1+1/3 כוס סוכר
1/4 כפית מלח
1 כפית תמצית וניל
1 פיינט* שמנת חמוצה=568 מ"ל = 3 גביעים של 200 מ"ל פחות שתי כפות ישר לפה

*עם פאונדים ואאונצים אני כבר רוקדת באופן טבעי כי ככה זה כאן, דו לשוניים גם במשקלים ומרחקים. אבל פינט? מאיפה אני מכירה פיינט? אני לא שותה בירה. אני מנחשת שזה גודל סטנדרטי לגביע של שמנת חמוצה באמריקע.

הכנה:

• חממי תנור ל400F / 205C.
• מלאי באופן חלקי את אמבט המים במים ושימי בו את התבנית הקפיצית. בדקי אם יש נזילת מים פנימה. אם יש – נגבי אותה ועטפי מבחוץ ביריעה שלמה של נייר אלומיניום. בדקי שוב לוודא שהאטימה עובדת.
• שמני את התבנית הקפיצית.
• בשלב ראשון יש להפוך את הבלוקים של גבינת השמנת לעיסה חלקה ללא גושים. אפשר לעשות את זה ביד אבל מעבד מזון יעשה את זה טוב יותר ומהר יותר. מיקסר מקצועי יעבוד כאן (אני השתמשתי במעבד מזון). שימי חבילה אחת ועבדי אותה, שימי את היתר בשלבים.
• כשאין גושים והעיסה חלקה – התחילי להוסיף את הביצים אחת אחת עם עיבוד מספיק בין ביצה לביצה.
• הוסיפי את שאר הרכיבים (סוכר, מלח, תמצית וניל ושמנת חמוצה) אחד אחד, עם עיבוד בין לבין.
• עבדי במהירות גבוהה למשך 7 דקות.
• העבירי את התערובת לתבנית הקפיצית (מלאי לא יותר מ3/4 גובה), שימי באמבט המים ואפי בתנור למשך 10 דק' בטמפ' של 400F / 205C. (אם יש עודפי בלילה – שימי בכלים קטנים ואפי ביחד עם העוגה).
• הנמיכי את הטמפ' ל 385F / 190C ואפי במשך 50-55 דק'. החלק העליון אמור להתיצב פרט לעיגול קטן במרכז. אל תנעצי בעוגה שום דבר. זה יסדוק אותה
• כבי את התנור והשאירי את העוגה בתנור עם דלת פתוחה למשך שעה.
• הניחי את העוגה על גבי רשת להתקרר ואז הכניסי למקרר. צנני במשך לילה לפני ההגשה.

לפי המתכון העוגה נשמרת עד שלושה ימים במקרר ושלושה שבועות בפריזר. לא זכינו לבדוק את זה.

בקבוקי מים בדולר ורבע. הצלחה אדירה, הילדות המשיכו להסתובב איתם שבועות אחרי.

בלוני קשת

טל השתתף בכל המשחקים, עטוף בגלימת משי.

קשה להאמין אבל כתוב שם קשת. ממנגו. והתותים? זה המספר 9.

נרות על גבי עוגת גבינה

אור ונטע הפילו על קשת גשם של בלונים. כולל בלון אחד מלא בקונפטי עבודת יד ומסרים כתובים

יצירה בשוקולד ווופלים

עוד סיבוב של גשם של בלונים

מסיבת שינה בסגנון מעברה. הילדות אשכרה הביאו איתן מזרונים!

אור בילתה את זמנה בכתיבת בדיחות שדורשות ניפוח.

דוגמת יצירות

בשעת לילה מאוחרת אני הולכת לתומי לעשות פיפי ופתאום משהו זז בסלי הכביסה

מה שמזכיר לי שלפני כמה שנים במהלך משחק מחבואים אחר, אח של מישהי מהן התחבא בתוך המייבש. כן, בתוך.

המגשים עם היצירות נשארו על השולחן במהלך הלילה וככל שנקפו השעות התגלו עוד ועוד חלקות חשופות במגשים

חלק מארוחת הבוקר

חזרה לי ילדה. אחרי ארבעה ימים אי שם בהרים, ביער, בין דובים ופומות הרים.
כמה ימים לפני שיצאו לטיול היה מפגש ראשון ויחיד של הורי כיתת VWP (Valhalla Wilderness Program) עם המורה. הנוכחות היתה חובה של לפחות הורה אחד לכל תלמיד אבל חלק מההורים הגיעו בהרכב מלא. ידענו לפני שהתחילה התכנית שיהיו לנו חבות – לא סתם ראיון הקבלה כלל גם הורה. אנחנו מצופים להסיע, הרבה, ולרכוש ציוד – תיכף נגלה כמה. לחלק קטן זהו ילד ראשון בתכנית, לחלק שלישי. המפגש תוכנן לארוך שעתיים וארבעים וחמש דקות אבל נחתך באכזריות אחרי שלוש שעות. כי רחמנות.
לא המון שאלות היו למרים כי שון, המורה, דיבר במשך שעתיים וחצי וכיסה את רב מה שיכולנו לרצות לשאול אודותיו ועוד. אני ישבתי וכתבתי בקדחתנות עבור ההורה החסר מהתא שלנו, זה שהיה בניכר.
בכל פעם שאני שומעת אותו מדבר על דרך ההתנהלות שלו עם התלמידים, בכל פעם שאני שומעת את אור מדברת על הדרך בה הוא מתנהל איתם, אני מתבססת בתחושה שזה נכון. נכון מאוד. נדמה שהאני המאמין החינוכי שלו תואם בדייקנות את זה שלנו. אני מרגישה ביטחון מלא להפקיד אותה בידיו ואני יודעת שהוא יצור לה סביבה בטוחה שתיתן לה תנאים טובים לצמוח.

היא יצאה מהבית בבוקר יום שלישי עם תיק גב ששוקל 12.5 קילו ועוד סל קניות מלא באוכל. בכיתה חיכו לה החלקים שהיא אמורה לסחוב באוהל בו תישן ובכלי הבישול בהם תשתמש – אלה שייכים לתכנית ומאוחסנים בחדר הציוד שלהם, זה שיש בו כבלים מתוחים מצד לצד כדי לתלות אוהלים ליבוש בסוף טיול.

קשירת שרוכים במשקל כבד.

ממתינים

בכיתה של אור יש 10 תלמידים ו4 תלמידות. למרות שזאת כיתת ט'-י' הם הסכימו לקבל לתכנית מועמדות בוגרות כיתה ז', כנראה בשביל שהבנות לא יהיו במיעוט מוחלט. שתיים מהתלמידות בתכנית הן תלמידות כיתה ח', אחת בכיתה ט' ואחת בכיתה י'. אני לא כלכך מבינה במה זה משנה, הרי כל התלמידים לומדים ביחד, אבל אם הם רוצים לתת לאור תעודת סיום של כיתה ח' בסוף, שיעשו את זה, אני לא אעמוד בדרכם. זה לא ממש מעניין אותי.
להימצאן של בנות בקבוצה יש חשיבות גדולה מעבר לזה שחשוב שגם בנות יעברו את התכנית הזאת ויהנו ממה שיש לה להציע. לבנות יש תפקיד בדינמיקה של הקבוצה שכן הן גורם אחראי. אני לא בודה מהרהורי לבי – אני מדווחת מה המורה שלהן אמר, והוא כנראה יודע על מה הוא מדבר כי הוא מוביל את התכנית זאת השנה ה19.
בהכללה, בנות, אם להגיד שיט בפעם הראשונה ולא האחרונה בפוסט זה, they have their shit together. ר"ל – הן יודעות מימינן ומשמאלן, גרפסים לא נתפסים אצלן כבילוי, הן יודעות מה מותר ומה אסור ופועלות בתוך הכללים, הן מזהות טעויות – לרב לפני שהן קורות.
בנים הם סיפור אחר. יכול להיות שזה בגלל בעיית המח האלטרנטיבי שמתפתח סביב הגיל הזה (וזה שרב הדם הולך אליו דווקא) או סיבות אבולוציוניות שדוחפות אותם לקחת סיכונים, אבל התוצא היא שהם חושבים שללכת לעשות קקי ביחד, כמו גם לעשות דברים אחרים שמנוגדים להיגיון בריא – הם רעיון טוב.
אז הבנות נמצאות שם כדי להעמיד את הבנים במקום ושון נמצא שם כדי לעזור לבנות למצוא את הקול שלהן ואת הביטחון לקום ולעשות את זה. הוא לא רוצה את הבנות כנועות ושותקות.
הוא גם לא רוצה אותן בתפקיד אימהי למרות שהוא רואה שזאת הנטיה הטבעית שלהן – לתפוס תפקידי טיפול נטושים.

הכיתה מחולקת לקבוצות מזון ולקבוצות אוהל והן לא חופפות בטיול הזה, אולי בטיולים אחרים הן כן. ימים יגידו.
קבוצות המזון מתארגנות מראש עם תפריט לכל ימי הטיול ורשימת קניות, הולכות ביחד לקניות (וזה חלק מהעניין, הוא הסביר לנו במפגש. אל תקנו בשבילם לפי רשימה, זאת ההזדמנות שלהם להתנסות בתקשורת ביניהם ובקבלת החלטות בקבוצה). בטיול עצמו בני הקבוצה מכינים את האוכל לפי תורות שנקבו מראש (אחד אחראי על הבישול אבל השאר תומכים).
הפעם כל הבנות היו באוהל אחד מתוך כוונה לגבש אותן כקבוצה. אני מבינה מזה שבעתיד אור תחלוק את האוהל עם אנשים שסוברים שפלוצים זה משהו שכדאי לחלוק ואני מנחשת שחלק מהעניין זה שהם ילמדו שלא תמיד sharing is caring.
את קבוצות האוכל שון יצר באופן הבא. הוא לקח את הבנות בלבד ("והשאיר את הבנים בחדר אחר, left to their own devices" סיפרה לנו אור, והתכוונה בעיקר שהם מייד פנו לשחק בחפיצים שלהם, שאגב, אסורים בטיול), ערך איתן רשימה של כל הבנים וחילק אותם לשתי רשימות: shit show ו no shit show. הוא כבר מכיר מספיק את התכשיטים שתחת אחריותו (כבר בראיון הקבלה הוא ציין שהולכת להיות שנה מעניינת כי יש לו כמה מועמדים טווסים) ולא רוצה שמישהי תיתקע עם יותר מדי מהם בקבוצה שלה. זה נשמע קצת בוטה אבל כשאני חושבת על זה – זה הגיוני. אחרי הכל – זה לא הצבא המצרי פה ואנחנו לא רוצים לשבור ילדות על הטיול הראשון.
הרבה דברים הוא נותן להם לעשות למרות שהוא יודע שהם טועים. "יש גבול כמה אני יכול לחפור להם. חוץ מזה, הכי טוב את לומדת מטעות שעשית. או מבחירה טובה שעשית כשחבר שלך עשה בחירה גרועה".
הוא יודע על הנטיה הזאת, לקחת אחריות על הכל. הוא לא רוצה שמישהי תישא שלושה מעופפים על גבה במשך שלושה ימים. אז הוא נתן להן לבחור משתי הרשימות את חברי הקבוצה שלהן תוך שהן דנות על שילובים נכונים ולא נכונים של בנים שונים.
אחרי שנתיים בתכנית, אני חושבת שהבנים הללו יהיו קצת פחות פרזיטים, קצת יותר מודעים לעצמם, לסובבים אותם וליחסי הגומלין בין שני הגורמים. מעבר לזה הם יהיו בכושר מעולה ויהיו להם כישורים שימושיים לחלק זה של העולם – הם יהיו רוכבי אופני שטח מצויינים, יוכלו להגיע ממקום למקום בתנאי שטח ומזג אויר שונים וגם ידעו איך לחרבן בשטח.
אז ככה.
אחרי שמגיעים לאזור החניה, מארגנים את השטחים להקמת האוהלים, מקימים אוהלים, בונים טרסות קטנות או כל בניה אחרת נדרשת לתפקוד של המחנה הזמני, מחליטים איפה המטבחים ומארגנים אותם – זה הזמן לקבוע איפה יהיו השירותים של כל אוהל. להלן shitter. בעזרת את חפירה הם חופרים בור בעומק 50-60 ס"מ, לא רחב מדי (כדי שהכריעה תהיה אפשרית) ולשם הם ילכו כדי לעשות את הצרכים. הבנות ילכו לשם גם אם הן רק צריכות להפליץ כי כמו שאור הסבירה פעם לילד מהכיתה: בנות דווקא כן מפליצות, הן פשוט לא עושות את זה בפרצוף של כולם.
אירוע הפקדה מסתיים בזה שאת הנייר המשומש האחרון מעלים באש וזורקים לבור כך שגם יתר הניירות מאותו אירוע נשרפים. מעל זה שופכים קצת מהאדמה שמסביב והבור מוכן לשימוש הבא. שמעתי שמועות לגבי התנהלות חורף שכוללת החזרה הביתה של כל התוצרת הקפואה. אני מקווה שזאת פרקטיקה שהשתנתה מאז. ימים יגידו (עניין של חודשיים).

יום ראשון לטיול – יום הקמה. ימים שני שלישי – ימי טיול אינטנסיביים בנוף עוצר נשימה (אור: "לא פטפטתי ולא שרתי. הייתי עסוקה בלספוג את היופי שהקיף אותי."), יום רביעי – פירוק.
בלילות הם מתבקשים לכתוב בjournal שלהם – מה היה היום, מה עבד, מה לא. כך נראה תהליך למידה. איזה הרגל טוב לחיים – ניתוח של אירועים, למידה מהם. נהדר!

אם ילד מרגיש לא טוב הוא נשאר במחנה, לבד. סיבות נפוצות להרגשה לא טובה בזמן טיול: התייבשות או עצירות. שמחתי לשמוע שאור מרגישה נח ללכת לשיטר שלה אפילו בלילה, לבד (אני לסגור לתרנגולות לא הולכת לבד בלילה). שמחתי זאת אולי לא המילה המתאימה. הוקל לי לשמוע שהיא לא שומרת קקי ארבעה ימים בבטן. קיוויתי להוריש לילדות שלי קצת חרדות כדי שאוכל לישון בשקט.

לא ידענו למה לצפות. קיווינו שהיה לה טוב אבל לא היתה לנו שום דרך לדעת.
ביום החזרה, כשפקעה סבלנות התקשרתי לבית הספר ונאמר לי: הרגע הם נכנסו בדלת. תני להם זמן לתלות ציוד ליבוש ואז בואי לאסוף.
סגרתי את הטלפון.
שיט! (פעם אחרונה ודי) שכחתי לשאול אם אור נכנסה בהליכה או באלונקה.
כשהגענו לבית הספר לאסוף תיק גדול וילדה שמחוברת אליו, מצאנו אותה סמוקת לחיים ומאושרת.
היא שמחה לחזור הביתה למקום בו יש מקלחת וירקות טריים.
שום מילה על שירותי ישיבה.

וכך זה נראה כשהוא מביא ביצים ואני לא בסביבה בשביל לקלוט אותן

"טל, אנחנו צריכות ביצים לארוחת הבוקר"
טל עוזב את מה שעושה, לוקח את סל הביצים הריק ורץ אל הלול לאסוף ביצים. ארבע דקות אחר כך הוא חוזר, מאושר, עם ביצים בסל. אחרי שהוא מרוקן אותן אל התבנית, פניו מתכרכמות והוא מראה לי שריטה מדממת על הברך, מנפילה טריה בדרך הביתה.

אמא: "טלי, מה אתה רוצה בשביל השריטה שלך? נשיקה? משחה?"
טלי: "פלסטר…. אה… לא… yarrow!"

רץ החוצה, חוזר עם ענף של אכילאה, נותן לאמא ללעוס ושם לעצמו על השריטה.
הילד יודע לטפל בעצמו

בתחילת החודש באו לביקור קצר ואז הלכו מאיתנו ולקחו חתיכה מלבנו – החבורה היפה הזאת.

במהלך הביקור הקצר טל וטויה פיתחו תקשורת טובה שהתבססה על זה שטויה למד בינתיים מספיק אנגלית. טל לא מוכן להוציא מילה בעברית. בביקור הקודם זאת היתה בעיקר קשת שלקחה חסות על הבנים כי גם אם זה לא ממש נח לה – היא מסוגלת לדבר בעברית ועושה את זה כשצריך.
אני מקווה שנפגוש אותם שוב בקרוב.

בסוף השבוע הראשון של ספטמבר נערכה תהלוכה בקיבוץ. כשרובי התקשרה כמה שבועות מראש כדי לשריין את הילדות, לבושות כדמויות מספרים, לעגלה של הספרייה, שאלתי אם זה לכבוד "115 לסלוקן". אני זוכרת מתי סלוקן נוסדה, כי זה בדיוק באותה השנה כמו יבנאל. קל לזכור.
אז לא, זה לא לכבוד סלוקן אלא לכבוד מגרש הכדורגל שנבנה לפני 25 שנה.
שיהיה.
התהלוכה היתה חמודה, איטית (הלכתי לצידה וכשמחשבותי נדדו לא שמתי לב ועקפתי אותה), נמשכה כעשר דקות (הזמן שלוקח להגיע בהליכה מהחוף למגרש הכדורגל, אם המחשבות לא נודדות) וקהל עצום עמד מצדי הכביש ברחוב הארולד והריע. היו רבבות אנשים, אם לא אלפים. נראה לי 150 איש, אישה וילד.
התמונות מהאירוע בחסות בקי.

תמיד יובילו את המצעד אנשים במדים עם דגל. לי אישית זה עושה להתגרד אבל זה פט והוא נחמד אז זה עוזר לגירוד. מאחוריהם יש אוטו עם אזני ארנב.

כמה מכוניות עתיקות.

פרחים בצינור הכיבוי ובנות על הגג. כבאינו האמיצים.

רק עם קסדה

מה יותר הסטורי מאשר פיליס השכנה לבושה כג'יין הפרוצה המשוגעת (בעיקר המחיר לשעה איתה)

באותה העת הגברים ישבו ושתו משקה חריף תוך כדי משחק קלפים סוער.

העגלה של הספריה, עם הילדות שלי ועוד ילדות, כוננית ספרים ואמא אווזה שמקריאה אותם. מסביב – חומה בצורה עשויה בלונים בני 15. פעם ידעו ליצר בלונים!

veggie-mobile עם מניפות של רוברב.

העגלה של אתר הקמפינג של הקיבוץ. לא מופיע בתמונה כי מסתיר אותו ילד: דב מחטט בצידנית (היו הרבה כאלה השנה)

גיבורות על רוכבות על אופניים

ובמאסף – הסוסים

כמעט שבוע לתוך ספטמבר התחילה שנת הלימודים. השנה יש לנו שתי תלמידות מן המניין, בכיתות נפרדות, מה שמשמח את שתיהן. נראה לי שזה ממש משפר את היחסים ביניהן…
כך זה נראה ביום הראשון ללימודים.

חמישה בספטמבר וכבר יש לנו את כל עץ ההסקה לחורף מסודר במחסה. מצאתי ספק חדש שנראה יותר יציב מהקודם. כשהוא הסביר לנו בקשר לסימנים על העץ ואיך הם נוצרו, חשבתי לי – איזה מזל שיש לי ילד חובב משאיות כך שאני ממש מבינה את הלינגו.
"אתם רואים את הסימנים האלה? זה לא ריקבון, זה פשוט ה feller buncher, יש לו שיניים גדולות יותר ממשור שרשרת, אתם רגילים לחיתוכים של משור שרשרת, לכן זה נראה לכם מוזר. והסימנים הללו הם מהdelimber"

השלמת השכלה:
מפיל ומקבץ:

ומסיר הגפיים:

.

מדי פעם הן באות לבקר בלהק וגורמות להתרגשות. בתמונה: ציפורים שאני לא מזהה.

הרמוניה לולית

אלה שגומרים לתרנגולות את כל האוכל, תוך שיושבים להן בצלחת

ברווזַיים

אז זה הסיפור עם העוף.
בגלל טעות בחישוב או אולי בלבול בחזון התקשרתי ממגרש חניה חשוך הביתה וביקשתי מיובל שיחלץ את הירכיים שהשארתי בתנור לפני שיצאתי בתכנית "התפחת לחם". שעה ומשהו של נסיעה בגשם ובערפל מאוחר יותר הגעתי הביתה, הדלקתי את הגריל בחוץ ושלפתי את העוף מהמקרר. העור שלו היה יבש והוא היה חמים. התלבטתי מה לעשות איתו כי הוא נראה לי קצת כמו אזהרת הרעלה. כנראה שהיו לי שאיפות שלא נאכל אותו.
נזכרתי שטרם שימנתי את הגריל והתעצלתי לחתוך בצל אז המרתי את שימון הגריל בשימון העוף (והמלחתו).
בעודי מניחה אותו על הרשת עלו להבות קטנות, כמו שקורה כשמטפטף שמן. זה בטח השמן.
סגרתי המכסה, נכנסתי פנימה להמשיך לפרק קניות ויצאתי שוב דקותיים אחר כך כדי לראות מה המצב. כשפתחתי את המכסה עלה עמוד אש השמימה.
סגרתי.
התלבטתי לשניה.
כיביתי את הלהבות של הגריל.
הלהבות של השמן התעלמו ממני והמשיכו לשאוג בכל פעם שניסיתי להציץ פנימה.
כל הסיפור הזה קורה במרפסת האחורית, מתחת גג, מרחק חצי מטר מחלון גדול הצופה אל פינת האוכל.
המחוג של הטמפרטורה היה באזור האדום, ויכולתי לשמוע את זעקתו כשהוא דוהר לכיוון קו הגמר – 800 מעלות.
"זה מוכל", חשבתי לי, זה מתחת מכסה.
עשן שחור התחיל למלא את חלל המרפסת. ואז נזכרתי במיכל הגז שניצב ממש מתחת.
מה ששכחתי באותו הרגע, זה שהגריל הצפון אמריקאי שלי, מראה מעלות פרנהייט במעגל החיצוני ואת הצלסיוס מעגל הפנימי. כולה 450 צ'. אבל אז לא ראיתי את זה ככה. ראיתי פוטנציאל להמסה של גומיה או של הצינור המוביל גז. ראיתי פוטנציאל לפיצוץ, חצי מטר מהחלון ומהילדות שלי.
רצתי פנימה, הוצאתי מהארון במטבח את אחד ממיכלי הכיבוי שיש לנו בבית, שלפתי נצרה, אמרתי לחבר המאמם (והאמיץ!) "תלחץ פה" ונכנסתי פנימה. שלפחות לאחד מאיתנו ישארו הגבות.
מיכל שלם זה לקח לו (כמעט קילו של חומר) והרבה עשן.
עכשיו המיכל ריק והמרפסת מצופה בשכבה דקה של אבקה לבנה.

למחרת הייתי צריכה להתמודד עם התוצרים האחרים של אותו האירוע: ירכי עוף שרופות מבחוץ, חיות מבפנים, מצופות בחומר כיבוי אש.
מה אני אעשה עם זה? שאתן לדובים? לתרנגולות אני לא נותנת עוף חי.
אז הכנתי לתרנגולות מרק עוף מהירכיים. הן אכלו בכיף ולא התלוננו על התבלין המיוחד.

התבלין הסודי: אבקת כיבוי אש

כמה חם? כנראה שלא עד כדי כך

תמונה שצולמה בסלמו (שעתיים מפה).

כן, זה דב. כנראה שרק בצמרת נשארו תפוחים.

וזאת תמונה מסילברטון, שהיא העירה הקרובה אלינו מצפון. וכן, זה גריזלי.

אמא במיטה. טל בשירותים. פתאום אמא מזהה מלמולים שהולכים ומתגברים.
"mommy, I'm done"
היא קמה מהמיטה וניגשת לשירותים שם היא מוצאת תינוק מתוק בעמדת ניגוב.
"מה זה, מה קרה לmommy can you wipe my bummy?"
"oh, I thought you were sleeping"

אוהב את אמא ומדייק דקדוקית

אור הודיעה לנו שבסופש היא רוצה לצאת לטיול אופניים ביער. מותר לה לבד?
שאלתי, מה, חזרת מיום שלם על אופניים (יום שישי בבית הספר. ככה זה) ומה שאת רוצה לעשות זה לצאת לרכיבה? לא, אלה שיעורי בית. אבל לא כולם קיבלו את השיעורים. קיצור, הילדה שלי מתקשה בשיעור אז קיבלה שיעורי בית. אמרתי לה שתמצא חברה ותעשה איתה את השיעורים בזוג. אני לא מרשה לצאת ליער לבד.

(אחר כך התברר שהכל אשמתנו ורק בגללנו אור בכיתה הטיפולית. האופניים שנתנו לה הם לא בדיוק מהמעלה הראשונה ולא כפי מידתה. אחרי שקנינו לה אופניים כמו שצריך, כנגד אלף דולרים בכל הצבעים, נפתרו כל בעיותיה).

בסדרת מאכלי עמים חגגנו אצל קייט ערב יווני. הכי שווה. אני קיבלתי עלי את הקינוח והכנתי לראשונה בחיי בקלווה (הכל אני צריכה להכין לבד, פיתות, בקלווה. קשים החיים בצפון). היה מצויין אבל היה מקום לשיפור (למשל – להשתמש בפילו ולא לנסות לשכנע בצק עלים שהוא פילו). לפיכך, לכבוד ראש השנה אצל חיה הכנתי שוב, הפעם עם הדבר הזה שטעיתי לחשוב שיש במכולת בכל רגע נתון – פילו. אני עדיין חושבת שאפשר להשתפר, למשל – לקלות קצת את השקדים והפקאנים לפני או להסמיך יותר את הסירופ כדי שהתחתית תישאר פריכה. כך או כך, יצא חתיך וטעים.

בקלווה

וזה אחד אחר עם מראה קצת מטעה, כי זה נראה כמו משה בתיבה, אבל זה לא.

דניש נוטלה. מאיפה בא לי כל הטוב הזה

קלי קלות להכין וסוחט אנחות.

דניש נוטלה-בצק עלים

המתכון מכאן <— תמונות מעולות של כל שלבי ההכנה. פורנו במיטבו.

רכיבים:

בצק עלים, רצוי על חמאה, רצוי כזה שמגיע מרודד.
ביצה טרופה להברשה
סוכר לבזיקה
ממרח נוטלה, הרבה (מטעמי פחת)

הכנה:

• תנור ל400F / 205C.
• פורשות את בצק העלים על משטח העבודה (אם הוא לא מרודד אז – לרדד, אבל עבה).
• מורחות בביצה ומפזרות מעט סוכר על הבצק.
• חותכות את הבצק לריבועים בהתאם לגודל המאפה הרצוי (250 גר' בצק חתוך ל16 ריבועים נותן גודל של שני ביסים. גודל מעולה).
• במרכז כל ריבוע שמות כפית של נוטלה ומקפלות שתי פינות נגדיות זו על זו כמו מעטפה. השתיים האחרות נשארות פתוחות כמנהג הדייניש.
• מניחות על תבנית אפיה מצופה בנייר אפיה במרווחים קטנים (זה לא מתפשט), מברישות בביצה ובוזקות עוד סוכר.
• אופות 12-15 דק' או כמה שצריך עד להשחמה.

יוצא ממש מכה.

מדי לילה יובל ואני יוצאים ביחד לסגור לתרנגולות את הדלת. או יובל לבד. בעיקר יובל לבד.
ואז יובל הלך לשבוע כדי שאוכל להתכונן לזה שהוא נוסע לחודש בקרוב. אני התחלתי לגייס ילדות שיבואו איתי לסגור כדי שנהיה מספיק רועשות והדובים יסתלקו או שלפחות תהיה מישהי שתוכל להזעיק עזרה כשהוא יתחיל לכרסם אותי.
ערב אחד בעודי מכינה ארוחת ערב ראיתי אור נע בחצר החשוכה. כמה דקות אחר כך נכנס טל, לבדו, הסיר ממצחו את פנס הראש ואמר: "סגרתי לתרנגולות"

בערב האחרון לפני חזרתו של יובל משבוע בחו"ל היינו אמורות לקמזץ עם סוזן. כבר קניתי סמוקיז ולחמניות וחרדל וקטשופ אבל אז קרה לנו גשם והעניין נדחה. לאכול נקניקיות בבית זה קצת עלוב אז החלטתי לצאת עם כל הילדות למסעדה. נסענו עעעעד ווינלו לאכול אצל סיסיז. בדרך חשבתי לי – מעניין מה הן יאכלו, צ'יפס או בייגל. כי ככה הן הילדות שלי. אני יודעת, יש ילדים, קראתי עליהם בספרות פנטזיה, שברגע שהם יודעים לחבר משפט הם כבר אומרים במסעדה: "אני אקח את הסטייק, מדיום רייר" אבל הילדות שלי לא ככה (אור יוצאת דופן. אבל היא מיעוט). הילדות שלי, אילו יכלו, היו אומרות במסעדה: "אני אקח את הפחמימות הכי פשוטות שיש לכם, בלי שום חלבון בבקשה!".
קיצור, באנו, התישבנו, הפכנו בשניה את המסעדה השקטה לקרנבל סוער, וטל זועק "אני רוצה נייר! אני רוצה נייר" אז אור הלכה והביאה צרור תפריטים. ציפיתי שיתחיל "אמא מה יש לי פה לאכול" אבל לא, הן כולן תקעו עיניים בתפריטים בדממה יחסית.
דקותיים אחר כך פרייה המלצרית באה ובעוד אור נטע וקשת לקחו כל אחת מנה של אוכל אמיתי (אני מגמישה פה את ההגדרות. לצורך הדיון סנדויץ וקסדיה יחשבו אוכל אמיתי כי הם לא צ'יפס) טל ניסה לקרוא פריטים מהתפריט וכשהצליח זעק: "Sissie's burger and fries! זה מה שכתוב פה וזה מה שאני רוצה"
ואני, אני ישבתי שם ולא האמנתי למשמע אוזני כשפרייה חזרה על ההזמנה המלאה.
אני במסעדה עם הילדות שלי וכולן הזמינו אוכל אמיתי.
הלוליה.

יש איזה דב שבכל לילה בא ועושה נזק. שובר דברים, הופך אוכל לתרנגולות ובעיקר מפיל גדרות. זאת הסיבה שהארנבים הציפו את השכונה.
את רובם תפסתי והכנסתי למעצר הגנתי עד שנפתור את בעיית הגדרות. היתר מסתובבים.

יובל מסתכל בתמונה שלו מגיל ארבע ואומר – מאוד דומה לטלי.
אני מסתכלת ואומרת: כן, מאוד דומה, יש לכם את אותה התספורת. ושניכם בנים. ובלבי חושבת – זה כל הבנים ככה? מזהים אנשים רק לפי השיער? מפסיקים לזהות כשהם מסתפרים? או שזה רק הגבר שלי?
למחרת יובל מראה את התמונה לטלי ושואל אותו אם הילד שבתמונה דומה לטלי. טלי מסתכל ואומר: "מה פתאום דומה לי. אין לי חולצה כזאת".

וזה הנהר שלנו, כפי שצולם לאחרונה על ידי צלם החתונות המקומי לי אור

נטע ואני שוכבות על מזרן יוגה. מעלינו – מיטה. את כתפינו מרעידה רוח קרה שמגיעה מהחלונות הפתוחים לרווחה. קר כאן למטה.
אנחנו שוכבות בשקט ומקשיבות לקולות האונץ אונץ פח פח פח (היום יש הכל ביוטיוב). בהתחלה זה מעורר אצלי מוזיקה בראש ואחר כך זה הופך לרעש רקע למחשבות.
נטע שקטה ורגועה. אולי בגלל השעה המאוחרת, אולי בגלל האטיבן שנתנו לה לאימון, אולי בגלל שהיא כבר בת רבע לשתיים עשרה.
אחר כך אני משאירה אותה שם קצת לבד ואז אנחנו מכבות את הרעש ופורשות לעניינינו. מחר הטיסה.

גשם זלעפות ירד כשיצאנו מהבית. העננים ישבו נמוך ויובל מלמל "אם הייתן לוקחות את הטיסה מקסלגר, הייתן נשארות בבית." אבל לא, אנחנו נוסעות מטרייל!
איך אומרים אצלנו, לא אוהב את מזג האויר? סע עשרים דקות. אנחנו נסענו שעה ועשרים דקות אל שדה שנמצא דקה מהגבול. בדרך עברנו ליד גופת דב בצד הכביש ושלוש מערכות שונות של מזג אויר. עד שהגענו לטרייל מכל הסתיו נשאר קצת קור ורוח.
זה שדה התעופה? באמת?
עדי הזהירה אותי שהולך להיות קטן.
יותר קטן מקסלגר, שאלתי?
כי שדה התעופה של קסלגר, זה שנסגר עם יש קצת עננים, הוא קטן. הוא בגודל שהייתי מצפה מהתחנה המרכזית של יבנאל להיות, אם היתה אחת. יש בו מכונות לממכר מסטיקים ופחיות משקה, מזנון שמגיש מאפים וקצת אוכל רטוב ו"ביטחון". כן, בודקים מתכות, בודקים עם הסמרטוט הזה סימנים לחמרי נפץ ואחרי שעברת ביטחון את תקועה בחדרון קטן, מופרדת מיתר האנשים שלא יזכו לעלות על המטוס.
”יותר קטן" היא ענתה. ”וגם המטוס יותר קטן". אבוי, חשבתי לי. זה בטח מטוס שצריך לדחוף.

והנה הוא לפנינו, במלוא הדרו, שדה התעופה של טרייל.
מבחוץ זה נראה כמו בקתה בתוכה יש אישה מבוגרת שמכינה שניצלים לעוברי אורח מכירי תודה. אם לא היו הקור והנוף להזכיר לי איפה אני, הייתי יכולה בקלות למקם את הצריף בבקעת הירדן.
”אל תבואו מוקדם. אומרים לבוא 45 דק' לפני, אבל אף אחד לא בא כל כך מוקדם. יהיה סגור. הדיילות עוד בבית"
אבל לא. פתוח. ובפנים קהל קטן בתוך משהו שיותר מהכל מזכיר לי חדר הסבה באתר קמפינג בשוויץ. אמנם הפעם האחרונה שהסתובבתי בכאלה היתה באמצע שנות התשעים אבל אם זה היה קורה עשרים שנה קודם -כך זה היה נראה.
כורסאות עץ ועור ירקרק, מטבחון לשימוש עצמי (נא להדיח את הכלים אחריך), עמדת הכנת קפה, “קנטינה" בשירות עצמי, עם חטיפים יותר זולים מהמכולת, עמדת ספרים משומשים בשירות עצמי, קמין עצים ושום הפרדה בין טסים למלווים. חסר לי הבר עם הברמן הקשיש מאחורי הדלפק.
יש שני תאי שירותים, אחד לגברים ואחד לנשים. זה האחרון תפוס כל הזמן לעומת הראשון שפנוי בעקביות. זה מאוד מפתיע אותי שאני היחידה שהולכת לעשות פיפי אצל הבנים.

תעודה מזהה לילדה? אני נשאלת בעת הצ'ק-אין.
אין. היא ילדה.
שיהיה.
כשארזתי בקבוק מים לנסיעה הנחתי שאצטרך לרוקן אותו בהוראות אנשי הביטחון. אבל לא היו כאלה. לא גלאי מתכות, לא איש מחטט בתיק, שום כלום. אם הייתי רוצה, הייתי יכולה להכניס למטוס מאג (בהנחה שהוא מתקפל. בכל זאת – יש מגבלות גודל לחפצים). את השרשר הייתי צריכה להשאיר בבית מחמת מגבלת משקל.
כשהגיע הזמן לעלות על המטוס עמדה דיילת הקרקע ליד הדלת, אותה דלת בה נכנסנו כולנו ארבעים דקות קודם, וקראה בקול שהגיע הזמן לעלות ואנשים שצריכים עזרה קודם. אני מניחה שזה מה שהיא אמרה. לא שמעתי.

המטוס קטן יותר מאוטובוס (שלושה מושבים בשורה, עשר שורות), לא היינו צריכות לצאת לדחוף אותו והיה בונוס! היתה לנו טייסת

מידע שימושי לטסות מטרייל לוונקובר:
בטיסה מוגשים מים, קפה, מיץ תפוחים, מיץ תפוזים, אריזה זעירה של בייגלך זעירים (בלי אבקת האיכס שאתה אוהב מאייר-קנדה, יובלי) או צמד עוגיות ש"ש שוקולד צ'יפס.
הטיסה נוחתת בטרמינל דרום. יש שאטל שלוקח משם לטרמינלים הרגילים, כעשר דקות. כדי להגיע אל הטרמינל הנידח הזה (בדרך חזרה) – השאטל יוצא מהכביש מול הכניסה לדומסטיק.
כדי להגיע לעיר יש שתי אפשרויות. לקח לי 5 דקות ועשר שאלות להבין את זה. איזה מזל שנהג השאטל סבלני כזה.
אפשר לקחת ימינה מהדלת החוצה, ללכת עד לפח האשפה, להרים עיניים ולראות שם עמוד של תחנת אוטובוס. האוטובוס יקח אותך עד לתחנת bridge-port של רכבת השמיים.
היתרון: הרכבת תהיה בתעריף רגיל ולא עם תוספת 5$ כמקובל בYVR. החיסרון – עוד חוליה בשרשרת. (בגלל שכרגע מערכת התחב"צ לא מחוברת בצורה מושלמת וכרטיס האוטובוס לא יעבוד לרכבת, אפשר להגיד לנהג שאת בדרך לרכבת ותשלמי כבר שם. הוא יתן לך לנסוע בחינם).
האוטובוס לא פועל בשבתות וחגים ולכן לא יכולנו לבדוק את האפשרות הזאת.
אפשרות שניה – לקחת את השאטל עם הנהג הנחמד והסבלני לטרמינל דומסטיק ואז ללכת לתחנת רכבת השמיים (עדיף לחצות את הכביש ולעלות בכמה גרמי מדרגות, במקום להיכנס לתוך הטרמינל ולעשות דרך הרבה יותר ארוכה). הכרטיס ירכש בתחנה, עם תוספת מתוקה של 5$.

אני מניחה שהבחירה בין השניים תלויה בלחץ הזמן ובמה שיאמר לוח הזמנים של השאטל/אוטובוס ביחס לשעה.

כבר לא מוכרים יותר פנקס כרטיסים. יש כרטיס בודד (שכידוע טוב ל90 דק' עם מעבר), יש פאס יומי ופאסים אחרים. בתחנות רכבת השמים יש אוטומוטים לממכר כרטיסים (מקבלים כל צורת תשלום) ואוטובוסים יקבלו כרטיס שקנית איפושהו, או מזומן מדויק או תשלום באמצעות כרטיס מזומן שאפשר לטעון בכסף ולהשתמש כשצריך.

אה, ואחרי 6 בערב אפשר לצאת מהשדה לעיר עם zone 1 (להבדיל מzone 2 שנדרש לפני כן).
(אני עדיין לא מבינה את עניין האזורים אבל עוד לא מצאתי מישהו שיסביר לי אז אני חושדת שאין באמת הסבר, אף אחד לא יודע וכולם רק עושים את עצמם שזה ברור להם).

המלון מיועד אך ורק לילדים המטופלים בבית החולים לילדים שנמצא מרחק הליכה ממנו. השהות בו, לילד ומשפחתו, היא בחינם.
החדרים תוכננו עבור ילדים שעשויים להרגיש לא טוב. כן, זה מלון עם רצפת עץ ולא עם שטיח מקיר לקיר.
יש מטבחון בחדר אבל גם מטבח מרכזי (יפה, נקי ומצוייד היטב) בכל קומה וגם אזור הסבה עם טלויזיה גדולה, חדר משחקים גדול וחדר כביסה לשימוש עצמי. יש מדפי ספרים וצעצועים במקומות שונים והכל צבעוני ומלא תמונות של ילדים, עם או בלי שחקני הוקי של הקנקס. יש משפחות שמבלות פה תקופות אבל אנחנו מבקרות פה ביקור שני קצר. לילותיים.

כשניסינו לינוק ווי-פי בחלל המשותף מצאנו שם שני נערים, על אחד מהם ניכר בבירור מול מה הוא מתמודד והשני ללא סימנים חיצוניים ניכרים לעין, צופים בקולי קולות במשחק וידאו ומתכוננים לאכילת פיצה, כשהאמהות הרלוונטיות באות והולכות. אחד מהם היה מלווה באח צעיר. זה הגיוני – אם הורה אחד כאן והשני (בהנחה שיש שני) מפרנס במלוא המרץ בשביל לתמוך באורח החיים המאפיין מחלה ממושכת – איפה יהיה הילד הצעיר? בוונקובר. אוכל פיצה בחלל המשותף.

איך שהגענו נטע שכחה שרצתה ללכת לסרט ונצמדה לשלט. ככה זה, נסיעה ברכבת – אטרקציה. נסיעה באוטובוס – אטרקציה. משיכה בחוט הפעמון באוטובוס – אירוע מרגש וגם הצעירים ממוצא אסיאתי שהיו סביבנו בתחנה ובאוטובוס (בכל זאת, אוטובוס שנוסע לUBC) היו אטרקציה (איך רואים שאנחנו גרות בעמק חיוור).

כשהזדמנה לנו הפצעה לאינטרנט (שלא נתרגל. הלפטופ שלי לא מסתדר עם גלים עירוניים) התבייתנו מיד על הסרט ואצנו לתפוס תחבצ. היתה לנו תכנית כללית והיא התנפצה אל מול המציאות הבלתי מקושרת.
“לא, זה לא יכול לעבוד, הכרטיס מהאוטובוס בא בלי צ'יפ ואת צריכה צ'יפ בשביל רכבת השמיים"
זה באמת יפה שהמערכת כביכול מקושרת אבל בפועל לא ואז את נתקעת ממש קרוב לנקודת המוצא שלך עם כרטיס שאפילו לניגוב לא יתאים.
סססאמק.
שתהיה מונית.

אנחנו מסתובבות בעיר כמו זרות מפוחדות.
אולי לשון רבים לא תתאים פה. נטע מרגישה בבית כי אני הבית שלה והיא מפטפטת ושואלת שאלות בעודי מצמצמת עיניים, מתרכזת ומנסה לפענח את הסימנים ולהתמצא במרחב.
אני לובשת את הזרות שלי על דש הבגד ומנפחת את החזה מול בן שיחי. שיראה שאני לא מפה. שלא יניח שאני יודעת את הקודים. אני מאבדת קלילות ונינוחות וחברותיות (מפתיעה את עצמי בזה הרגע כשמבינה שזה המצב הטבעי שלי, בסביבה הטבעית שלי. לא הייתי מאמינה עלי) לטובת כבדות, דיבור בקול רם, התמקדות במטרה ואיבוד כל מה שמסביב.
אבל זה עובד. אני משיגה את המטרה. הגענו לקולנוע המפואר הקרוי על שם בנק סקושה שיובל דיבר בו טובות והמליץ על שורות אחוריות.
אני לא יודעת אם זה הסטנדרט בעיר אבל זה המדגם הקטן שלי ואני לא יכולה שלא להשוות לקולנוע הבית בקסלגר.
הנה זה בא.
אצלנו בקלסגר, בניגוד לכל היגיון, כל הסרטים מתחילם באותה השעה.
למה? כי מישהו לא חשב, כנראה.
תורים ארוכים משתרכים במועד ההתחלה של ארבעה סרטים מול קופת הכרטיסים המאויישת באדם אחד ומול המזנון המצומצם בו הפופקורן מושקה ב"חמאה".
שאלתי פעם מה החמאה הזאת לכם ונעניתי – שמן צמחי + תמציות טעם.
הוא מגעיל בהתאם.
חוץ מזה – קולנוע מעולה.

אצל פלקסי, ככה אני מכנה אותו בחביבות כי אחרי מה שעברנו ביחד אני מרגישה ביחסי ידידות עמוקה איתו, הסרטים מתחילים בכל מיני שעות. ויש שם שפע מזנונים, כולל פופקורן שנראה היפסטרי – אז התרחקתי. ופופקורן רגיל במחיר שערורייתי (נגיד, הכי קטן? שבעה דולר כולל החמאה) אבל מה, החמאה? חמאה. על אמת. בין יתר מקורות המזון, או שמא – מקורות האוכל הבלתי מזין שיש שם, יש גם אוכל כזה שהוא כאילו, אוכל. אוכל ג'אנק אבל כזה שיכול היה להציל אותנו מרביולי במיקרו בסופר ממול, אילו ידענו. נראה לי ממש כיף לבוא עם מגש כזה עם צ'יפס ומשהו חום אחר על המגש ולאכול את זה בנחת מול כל הקדימונים המרובים עד מאוד. אנחנו – מה 'כפת לנו. אנחנו מושכות זמן בהוראת רופא.
יש "בקרובים" שזה תמיד כיף (אני רואה שיוצא סרט על המתמטיקאיות השחורות של נאסא. הא! מעולה!) ויש פרסומות למכוניות שגורמות תמיד לגחך (ברור, סובארו קטנה היא הבחירה הטבעית של אדומי עורף לצורך הצלת גורי כלבים בבוץ טובעני) ויש משחקים.
שככה יהיה לי טוב. הם עושים משחקים אינטראקטיבים מול המסך.
זה מתחיל, מן הסתם בהורדה של אפ. זה משהו שלכולם כבר יש מראש כי זה פשוט משהו שכולם יודעים. יש שם חידות שאנשים עונים עליהן ויש ניקוד על המסך, עם שמות והכל. ויש איזה משחק שצריך לירות או לבעוט ולפגוע במשהו. אני מסתכל מסביב ורואה את כל האנשים באולם (הרי אני בשורה אחורית) כשכולם מחליקים אצבעות על המסך הקטן שלהם לכיוון המסך הגדול במשהו שדומה להיסטריה. ואז – שוב – נקודות.

הסרט מתחיל ונטע מרשה לאכול מהפופקורן שאני אמרתי שיעשה לה כאב בטן והיא אמרה שיגמר לפני הזמן והיא צדקה, כמובן, מה אני מבינה בפופקורן. אנחנו שוקעות לעולם הזה של טים ברטון ואין לנו כאב בטן אבל לי יש כאב בלב כל הזמן. אני חושבת שנעשיתי רכרוכית עם השנים. אם כי, כשיש כל כך הרבה התיחסויות למלחמת העולם השניה (נגיד, שהסרט ממוקם בחלקו בזמן המלחמה, ויש שם הפצצות. אבל לא רק) אז צריך לב של אבן בשביל לא להתרסק קלות. ואני יושבת שם ומול שיחת הטלפון שלו עם סבא שלו אני מתחילה ליבב. בשביל מה באתי לפה? מתי זה נגמר?
נגמר בסדר, אגב, סליחה על הקלקלן.

האכזבה של היום, כך נראה לי, זה חטיף השוקולד שקנינו באותו סופר עם רביולי-לא-משהו. היה כתוב עליו לואקר והרי לואקר זה טעים, לואקר זה מדהים. אז מסתבר שלא. שני ביסים וכמעט ירקנו את זה באמצע מעבר החציה. זה שוקולד מריר! והם עוד מעזים לכנות את זה שוקולד חלב. באיזה יקום מקביל ייצרו את זה – לא ידוע לי. אבל איבדתי אמון במותג.
הגילויים החשובים של היום: דגראסי עדיין רצה וברנדון עדיין משחק בסדרת נעורים (אם כי לא ב90210).

אני אוהבת לישון בחדר צונן מעט, עם שמיכה חמה בעלת משקל, על גבי מזרון קשה ושקט מסביב. החדר הזה סיפק בדייקנות את ההיפך. אבל במילא אמרו לנו לישון חמש שעות והגרון היבש והאף הדולף הם לא פקטור אז אנחנו בסדר. יש לנו יום ארוך לגרור בו רגליים ולפהק.
(מבט במראה. מדהים כמה קצר הזמן שלוקח לצמח שקיות גדולות מתחת לעיניים. פחות מחמש שעות!)

בית החולים הזה הוא מקום נעים. מהרחובות המקיפים אותו אפשר לגלוש ישר או באלכסון דרך מדשאות לתוך בניין צבעוני, בו חדרי ההמתנה גדושים בצעצועים. כשישבנו ברדיולוגיה וחיכינו לריינה, היו שם שני ילדים בני שנתיים בערך, בן ובת, שנהגו במכוניות מפוארות של ליטל-טייקס בין הספות הנוחות.
ריינה הובילה אותנו במבוכים אחוריים עד למכון המחקר שם היא ערכה לנטע סימולטור mri. בפעם הקודמת הבדיקה נגמרה מהר מאוד כי נטע לא עמדה בזה. הפעם אנחנו עושות הכנה טובה.
הסימולטור נראה כמו הדבר האמיתי, רק מקושט וקצת מאולתר (הצצתי פנימה).
ריינה משמיעה לנו קולות (אנחנו נותנות שמות לכל אחד מהתקתוקים: מכונת יריה במשחק וידאו, מכונת כביסה,אזעקה), מראה לנו תמונות של הדבר האמיתי, מסבירה איך זה עובד ואז משכיבה את נטע על המסוע, תוקעת לה אטמי אזניים ואזניות, מסיעה אותה פנימה, מפעילה את הקולות בעוצמה גבוהה והולכת לחדר הבקרה המדומה שמעבר לזכוכית כדי לדבר איתה באזניות.
שבע דקות נטע שוכבת שם ללא תזוזה. גם אני רוצה.
אני חושבת שעד שיגיע הדבר האמיתי היא תהיה כל כך עייפה שהיא פשוט תירדם בפנים. אולי יותר מקווה מחושבת.

בסופר, בדוכן של סטארבאקס (הם באמת בכל מקום) אני מבקשת את המשקה שלי בהרבה יותר בטחון, עם יותר סימני קריאה ופחות סימני שאלה. אבל יש עדיין היסוס קל, בעיקר בהגיה של השמות שהם תקעו לגדלים השונים. המוכר מסתכל עלי, מזהה שאני חדשה, אחר כך מעביר מבט לזאת שליידי, המצטיינת, ואומר לי – יש בזה חמישה שפריצים של קפה, כן?
שפריץ זאת יחידת נפח ידועה. לו.
כמה זה יוצא, אני שואלת, והוא מראה לי עד איפה בכוס הקפה יגיע.
צמצם קפה, אני מבקשת. שלא תיהרס לי הישנוניות שלה שבניתי בעמל רב.

בחזרה לחדר במלון, ואז עוד פעם בית חולים ושוב מלון ושוב בית חולים ואז חזרה הביתה לחגיגות הניצחון, מעל סושי, מול הטלויזיה.
(אני חייבת להודות שעם כמה שזה מגניב לשבת במצב כזה של מוות מוחי מול הטלויזיה ולראות שטויות, לזמן מוגבל, אם את לא מול הטלויזיה אלא לידה, וממש רוצה להשתמש במח שלך – זה אחד הרעשים הכי מעצבנים בעולם. אני מעדיפה רעש של MRI).

שיחה בטלפון עם קשת אשר בבית אחרי שגמרנו את כל הבדיקות:
"אמא, היה לי היום שחיה ואומנות וריקוד והכל היה יופי.
תגידי, היה לכם אוכל בטיסה? מה אכלת בטיסה? היה עוד משהו? מה עם שתיה? תגידי כל מה שהיה.
שתדעי לך שכל הזמן שנטע היתה באמאראי אני ישבתי בשקט בלי לזוז כאילו גם אני באמאראי."

אחרי שלושה ביקורים באותו היום בבית החולים (סימולטור, EEG , MRI ואגב, היא הצליחה להירדם בקלות בEEG בזכות חוסר השינה והמלטונין שנתתי לה שעה לפני, ואפילו בMRI היא נרדמה), בחזרה השלישית הביתה, נטע התחילה להבחין בין ימינה ושמאלה ולזהות את הדרך למלון (שיהיה ברור – זאת הליכה בקו ישר לאורך שלושה בלוקים. רק שזה ככה – כשאת מובלת ולא מובילה, את לא שמה לב איפה את).
את הדרך לפארק בו נפגוש את זהר למחרת היא כבר תוביל בעצמה אחרי התבוננות במפה. כן, התעשתתי ונזכרתי בתפקידי כאם.
פחות זכרתי את תפקידי כשנתתי לה לערוך קניות אחרונות של אוכל. “אנחנו בחופשה, את זוכרת?” היא אמרה בעודה שמה בסל צנצנת נוטלה, שקית שוקולד-שקדים ומאפה דניש-נוטלה.
את הבוקר, אחרי 12 שעות שינה, היא פתחה עם כפית נוטלה ואז המשיכה לשלב נוטלה וצ'יפס ראפלס בטעם שמנת חמוצה ובצל. כן, הילדה עוד לא בת שתים עשרה וכבר מוכנה לטכניון עם גירסה משלה למישדיף! (בדיחה פנימית מאוד. סליחה עם כל מי שאינו יובל).
את כל הטוב הזה היא אכלה מול סרטים מצויירים בטלויזיה.
אני חושבת שהיא אוגרת נזק מוחי לפני החזרה הביתה.
שיהיה.

הטרמינל הדרומי של שדה התעופה של ונקובר משרת מספר חברות תעופה ידועות שם כמו: Orca Airways, KD Air וכמובן – Coastal Airline איתה אנחנו טסות. המקום גדול, יחסית למחסן ממנו הגענו, אבל עדיין, מדובר במבנה בגודל של סופרמרקט סטנדרטי בגודל בינוני-קטן.
התרגשנו לראות אקווריום ובו נוסעים יוצאים, אחרי שעברו ביטחון (!!!) אבל זה לא הגייט שלנו. אחרי שאנחנו עוברות את הצ'ק-אין (היא פונה לנטע ושואלת אותה: ומה שם המשפחה שלך? כאילו, לא ברור מאליו שיש לנו את אותו השם) יש לנו את הבורדינג פאס ביד ואנחנו חוזרות להסתובב באזור הכללי. נראה לי שגם הם בונים על אמון כי אין שום מניעה מצדי להחליף את תיק היד בשלב זו או להכניס לתוכו משהו ממש כבד. כן, הגייט שלנו הוא פשוט דלת אחת מני רבות שפונה ישירות החוצה.

נטע רוצה ליהנות מרגעים אחרונים של היותה ילדה יחידה (“בעוד כמה שעות, כל זה יצטרך להתחלק בארבע") והיא מתישבת לאכול את כל האוכל שיש לה בתיק. ויש הרבה. היא היתה צריכה לשאת בתוצאות של מסעות הרכישה ולסחוב את כל האוכל שנשאר.

השעות האחרונות שלנו בוונקובר לפני הטיסה עברו עלינו בפארק מגניב, שנמצא שני בלוקים מפארק מגניב אחר. “זה ככה פה", הסבירה לי זהר, שגם לקחה אותנו לשדה התעופה (אני יודעת. התקדמנו מהר ביחסים), "כל שני בלוקים – פארק".
הבת שלי והבן שלה התרוצצו להן בפארק, רודפות אחרי עורבים ומחלצות מהם קרקרים גנובים ואנחנו נהנינו מקרני שמש של סתיו (הבאתי איתי מעיל גשם לטיול הזה, כי וונקובר. הוא נשאר יבש).

מזג האויר הנדיר אפשר לי לראות את הנוף שתחתי לאורך כל הטיסה. זה היה הסרט הכי יפה שהמטוס הזה היה יכול לספק (בהנחה שלא הבאת מסך מהבית, עם סרט טוב). הייתי מרותקת. לקחתי את החפיץ שלנו והפעלתי את הקרוזר. עקבתי כל הזמן איפה אנחנו נמצאים ותהיתי מהם ההרים האלה שאני רואה. תשובה לא מצאתי בקרוזר כי היתה בו מפה של קנדה אבל לא של ארה"ב ובישיבה בצד ימין בנסיעה מזרחה לאורך הגבול – מה שרואות זה אמריקה.
מסתבר, וזה היה חדש לי, שאיך שעוזבות את החוף יש במדינת וושינגטון הרים עצומים יפהפיים עם פסגות מרהיבות (כמה כיף לראות פסגות מלמעלה). אחרי הרים הרים הרים ותהיות איפה גרים האנשים של מדינת וושינגטון, עם כל ההרים האלה, הם התנמכו והתגבעו והאנשים הופיעו. אז הסירו דאגה – יש איפה לגור במדינת וושינגטון.
ככה יצא שלמרות שהמטוסים הללו הם חתיכת טרטור (את מרגישה כאילו את בתוך המנוע, מבחינת רמת הרעש), הטיסה הזאת היתה לי אחת הטובות אי פעם.

מסתבר שהן התחבאו במצלמה שלנו, וגם במצלמה של הטלפון.

רקע לתמונה הבאה, למי שלא מכירה – יש מרק ויטנאמי טעים להפליא (ולא קשה להכנה) שקוראים לו Pho. בעברית – פה, כשהתנועה היא בין חולם לקמץ.
בסוף ספטמבר יובל בילה שבוע בעיר ליד סיאטל בכנס C++ ואת התמונה הזאת הוא צילם שם. הוא מצא את השם מצחיק ואני מסכימה.

מה?

זאת תמונה שמצאתי בטלפון, תמונה שהוא צילם, אני לא יודעת למה. זה נראה כמו פאנל בכנס.
הסתכלתי טוב על התמונה, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי.
אולם אתן, ילדות, תוכלו לעזור לי למצוא ואז לצבוע בוורוד?

מה חסר?

(יובל סיפר לי שהוא פגש שם מישהי, כן, היתה שם אחת, והיא סיפרה לו שהמארגן נתן לה צ'ופר שוקולדי, כמו שהעניק לאח"מים. כשתהתה לכבוד מה, הוא אמר שזה בגלל שהיא אישה ותודה שהיא באה).

כשיובל חזר הביתה הוא טס מסיאטל לספוקיין, שזה בערך אותו המסלול שאני עשיתי מאוחר יותר מוונקובר לטרייל, רק מהצד השני של הגבול. בתמונות שלו אפשר לראות את מה שאני ראיתי מאוחר יותר – איך בהתחלה יש התישבות צפופה, קרוב לחוף ואז זה מידלדל.

צפוף

מתרווח

מתרווח עוד

ואז שממה התישבותית.

הרים גבוהי

נגמרו ההרים, הנה הגבעות והמישורים

טל וקשת מדגימים את ענפי הספורט הפופולריים אצלנו בחצר בעונה זו של השנה:

על סמרה שמעתי כבר לפני שנה שהיא אורזת לעצמה את תיק האוכל. התפעלתי עמוקות והנחתי שבחיים זה לא יקרה כאן. אז הנה – טעיתי.

נטע יצאה לטיול של יומיים במקביל לטיול בן ארבעת הימים של אור. ויתרתי על העונג שבהבכתה והוצאתי אותה החוצה להצטלם ליד האוטובוס שכבר חיכה להם.

(איזה פרצוף יש לכלב הזה, הא?)

לא, לא שלי. ז"א – שלי, אבל לא אני ביפן. אני פה, מקנאה מרחוק וחולקת תמונות עם שאר העולם, שיקנאו גם.
יובל ואור טסו ליפן כדי לעשות הרבה אייקידו וכדי שיובל יבחן לחגורה שחורה.
יובל שלח לי כמה תמונות מהטלפון, ויש לציין שהטלפון שלנו הוא מן הבסיסיים. יודע לעשות וואטסאפ אבל המצלמה חלושה משהו.
אחרי כמה ימים הוא עבר למצלמה הטובה שלנו ואיכות התמונות השתפרה לאין שיעור.
אני מניחה שההקדמה היתה תחליף התנצלות על האיכות הנמוכה של חלק מהתמונות.
היידה.

שתי התמונות הראשונות צולמו אחרי השיעור הראשון בו יובל ואור השתתפו. ניתן לראות בעיניה של אור אושר וג'ט לג עושים בערבוביה.

אחרי שקיבלתי את התמונה הזאת אמרתי לאור – אני רואה שאכלתי ראמן. "סובה", היא תיקנה אותי.
מצטערת, אני צריכה לטעום, או לפחות תמונה ברזולוציה נורמלית, בשביל לזהות מה סוג האיטריות שאת אוכלת.

התאים הללו הם תאים לנעליים והם ניתנים לנעילה. המפתחות הם כרטיסים מעץ. מגניב, הא?
(זאת טכנולוגיה שלא כל כך בשימוש פה באזור).

אור וטל הם חלק מקבוצה שהגיעה מהדוג'ו שלנו והדוג'ו האחות שלהם (שבויקטוריה) ביחד עם המורה שלהם. כרגע הם שמונה. הם גרים בדירה שכורה ויש להם שיעור בכל יום בדוג'ו של המורה של המורה שלהם – טאקדה. לפעמים הם מגוונים והולכים לבקר בדוג'ו אחרים ברחבי העיר, שם הם לרב מגיעים מוקדם כדי להשתתף בשיעור ילדים ואחר כך בשיעור מבוגרים.
בתמונה הבאה הם נראים אחרי שיעור בדוג'ו של טאקדה.

אנשים גבוהים שותים תה

עולה התהיה – למה יושבים בדוג'ו ושותים תה. אז מסתבר שבדוג'ו יש חלונות גבוהים שהיו מלוכלכים והחבורה הזאת שגמרה להתאמן זיהתה את היתרון היחסי שלה על פני המארחים (יתרון הגובה) וניגשה לנקות אותם.
מתישהו עצרו אותם וערכו עבורת הפסקת תה. בטח גם היו שם חטיפים יפנים מוזרים כמו שאני אוהבת. אולי אפילו צוקמונו?

חומט

אחר כך, כמו אחרי כל שיעור, הם הלכו למסעדה.

כולי קנאה

אני אקח את זה

הפתעה! איטריות! (אני לא מנסה לנחש אילו)

יש לציין שלמרות שזה נראה שאור אוכלת רק מרק עם אטריות, מתבצעת פה גדילה שאינה מבטאת בתמונות. אור הגיעה ליפן כשהיא לא נוגעת בדגים או פטריות. מהר מאוד היא הבינה שאלה מרכיבים חשובים במטבח ולאט לאט היא עובדת על הרחבת טווח התפריט האישי שלה. ילדה מעולה שכזאת.

התמונות הבאות צולמו ביום בו הם הלכו לשיעור בדוג'ו שנמצא בתוך מקדש.

בדרך למקדש

גם הן בדרך

חבר! התגעגעתי!

אולי די עם התמונות, אבא?

תמונות מהדוג'ו שבמקדש ושיעור הילדים הראשון שהחבורה חוותה – בפוסט נפרד. בינתיים יובל מוזמן להוסיף מידע ולהעיר איפה שנדרש תיקון.

עוד כמה תמונות שהתחבאו במצלמה. העברתי אותן למחשב וכתמי צבע התנפלו עלי. ועל זה נאמר – הכל עובר עליך, ועלי שלכת בידייך.
אז הנה – כך נראה ה28 בספטמבר, 2016.

לקחתי את טל לחפש עלי שלכת יפים.

יצאנו מהבית והתחלנו לרדת ברחוב

התקדמנו קצת

מבט אל החצר של בוו. הגדר קצת מסתירה.

זה סומק זה?

עץ שפגשנו בדרך

העץ של כריסטינה הוא לדעתי העץ הכי יפה בסלוקן. הוא מחליף צבעים ומשיר עלים לאורך כמה שבועות.

העץ של כריסטינה

הנה הוא מזווית אחרת

סמרה הצטרפה עם שקית איסוף משלה

מול הבית של סמרה יש את חניון רכבי העבודה של סלוקן. טל עשה לה סיור מודרך

ואז, גבעה של חול. פיתוי רציני.

ועוד ערימה קוצנית שיש לבדוק

משם המשכנו והגענו לחוף

אותו החוף

אה! זה אגם!

לא קל.
יובל לא פה ואני מרגישה איך עם כל יום שעובר אני שוקעת יותר ויותר לתוך עצבות. אני מרגישה את העצבות בלב ובעור ובעצמות.
טל, חמוד כזה, מחבק ומנשק אותי כל היום (גם קופץ עלי בדרך) אבל זאת נחמה חלקית. הגעגועים הם לא רק פיזיים. הקושי העיקרי נובע מכובד האחריות שלא מתחלק ובהיעדר רגעים של מנוחת אחריות.
עד שאני מצליחה להביא את טל וקשת למיטה ולקחת לעצמי קצת זמן שקט, זה משאיר לי מעט מאוד שעות שינה. אז יש גם עייפות וזה לא עוזר לי להתמודד.
בקיצור, התשובה הקצרה והכנה ל"מה נשמע" היא – "סוחבת".

בתוך כל זה יש את העניין עם האוטו.
הכנסתי את האוטו לטיפול שיגרתי. כשהחניתי אותו בחצר המוסך בלילה אפל וגשום, השארתי בפנים פתק: תבדוק בבקשה למה החימום עובד רק לפעמים ולמה הוא רועד לי ברוורס כשהוא קר. (למעשה, הרכב שלנו הוא נקבה. ככה לפחות מתיחס אליה המוסכניק שלנו, והוא בעל מקצוע אז הוא בטח יודע. אבל בפתק השתמשתי בכינוי ניטראלי. בימים אלה אין לדעת ונדרשת זהירות בכל הנוגע לכינויי מין).
למחרת חיכיתי לטלפון שאבוא לקחת אותה. הטלפון בושש. כשלבסוף הוא התקשר, רגע לפני סגירה, הוא היה מהוסס ואמר שזה נורא מוזר.
"נורא מוזר" זה משהו שאת לא רוצה לשמוע לגבי האוטו שלך.
הוא בחר להשאיר אותם (בבקשה, כינוי מין נייטראלי) להשגחת לילה ולהמשיך לבדוק למחרת. עיקר ההשגחה היתה שלא אסע באוטו, אני חושדת.
הוא כן אמר לי שהוא לא החליף שמן כי הוא לא היה בטוח שבכלל יש טעם.
זה לא נשמע לי טוב אז סגרתי את הטלפון, נאנחתי עמוקות והתחלתי לחפש בקיגי'גי' ובמלאי של כל סוכנות רכב שיכולתי להעלות בחכתי רכב חלופי. כזה שאפשר ממש לנסוע בו.

ידענו שזה יבוא.
האוטו שלנו הוא משנתון 2003. ויש עליו יותר משלוש מאות אלף קילומטרים.
כבר לפני שנתיים התחלתי לדבר על להחליף אותו, לא בגלל שמשהו לא תקין בו, אלא בגלל שהוא בהנעה קדמית ואנחנו צריכים הנעה של כל הגלגלים (AWD שאני לא יודעת מה ההבדל בין זה ובין 4 על 4 אבל יש הבדל).
אבל כמו שקורה עם דברים שהיינו רוצים להחליף אבל יש לנו משהו תקין שעובד (למשל – מכונת הכביסה) – הכח החזק בחיינו, כח האינרציה, הכריע את הכף לטובת לא לעשות כלום. להישאר עם הקיים.

מסתבר שמיני ואן AWD זאת לא חיה נפוצה. די נדירה אפילו.

למחרת, אחרי עוד כמה בדיקות, הוזמנתי לבוא לקחת את הגופה.
לא ממש גופה, כמו שטיילור (שהוא האח של קם המוסכניק טוב המראה, שהיה יכול להיות טוב מראה בעצמו אם היה מסתפר ומוריד את הכובע. השערה שלי) הסביר לי – יש אנשים פה בסלוקן שממשיכים לנסוע עם רכב עם בעיה כמו שלי במשך שנים, כשהם ממלאים כל הזמן אנטיפריז למנוע. מה שנקרא – לבדוק דלק ולמלא אנטיפריז.
ההסבר היה קצת יותר ממושך והרבה יותר נלהב. ממה שהצלחתי להבין – המערכת בה מסתובב הדלק במנוע (תאי הבעירה וכל היתר) והמערכת בה מסתובב נוזל הקירור – כשלו מלהיות נפרדות. הלחץ הגדול שיש במערכת הבעירה זולג למערכת שלא אמורה לפעול בלחצים כאלה והנוזל לאט לאט יוצא מהמערכת . זה גורם לשלל תופעות, כולל זאת שמד החום לא עובד, כי הוא תלוי בהימצאות נוזל קירור.
עוד הוא ממשיך ומסביר ומושך ומאריך ואני רק חושבת לי – אני יכולה לנסוע? זה הולך להתפוצץ?

יצאתי משם בלי גרר, בנסיעה עצמונית, אבל עם טלפונים של מגרשי גרוטאות.
כי אני לא מתכוונת להמשיך לנסוע עם האוטו הזה. יש לי ילדות ואין לי קליטה בסלולרי.
עכשיו אני צריכה אוטו שאינו פצצה מתקתקת. לאתר ולקנות.
אוף.
לא חושבת שאין לי את הכישורים לקנות אוטו. פשוט לא בא לי להתעסק עם זה.

אבל עוד לפני שידעתי על הגסיסה היה לי פה אירוע ביקור מלאכי.
הגיעה פה אחת, עדי, המוכנה עדידה.
היא מזכירה לי את דודי כי גם דודי היתה ככה כשהיה לה ילד אחד (בטח גם עם שניים, אבל לא יצא לי לראות) – קולית ומגניבה ומסוגלת לכל.
עדידה הגיעה עם התינוק שלה, שמה אותו במנשא, לקחה אותו לסיבוב הירדמות, חזרה, השכיבה אותו במיטה ובאה להיות איתנו בסלון. אני הייתי שם, משחקת Uno עם טל תוך כדי שאני מנקרת.
היא שלחה אותי למיטה, לקחה את טל וקשת (כל הילדים שבבית) למטבח, בישלה איתם את רוטב הפסטה החביב עליהם, כשהתינוק שלה התעורר היא לקחה את כולם למכולת (באוטו שלנו, שבשלב זה לא ידענו שהוא גוסס), קנתה פסטה, הלכה לחוף (לחוף! ובכלל יורד גשם! מה שהיא תעשה בשביל להשאיר בית שקט) וכשחזרה – המשיכה לבשל.
אחרי שאביעד הגיע ואכלנו ביחד, היא פינתה את הכל, מילאה מדיח ובעוד אביעד מסייע בהבאת האוטו למוסך באישון ליל (סגולה לאי הליכה בגשם למחרת) היא שטפה את רצפת המטבח.
עד עכשו הכל מלא פה בנצנצים ממנה.
איך זכיתי, איך.

יומיים אחר כך בשעת ערב מוקדמת הגיע אביעד שוב, הפעם לאסוף אותנו, נטולות רכב שכמונו (נטע שוב חסרה) לארוחת ערב שבת.
הבית מלא ניחוחות, הסירים מלאים מטעמים ומגשים של חלות עוד רגע נכנסים לתנור.
אם העצבות לא היתה ממלאת לי את כל מערכת העיכול, בטח הייתי מנשנשת שם באופן נרחב עד תחילת הארוחה (ככה האוכל הכי טעים. לפני).

היא לוקחת אותי לסיור בגינה שנאספת אל עצמה לקראת החורף.
הסיור מתגלה כקצר מאוד כי רגע אחרי שיצאנו היא מזהה שיש פה צורך וחוזרת מיד כדי להשרות אותי באמבטית קצף ריחנית.
מלאכית, אמרתי?

הארוחה היתה מעולה מעולה ובסוף יצאתי עם קופסאות (יששש! קיבלתי מטבוחה!!) כאילו היא סבתא אסתר או משהו. אפילו הפה העצוב שלי התרגש מהאוכל.

אבל מה שיחרט לי מכל הערב הזה יהיה דווקא מה שקרה עם האמבטיה.
אחרי הרבה מאוד זמן בו שכבתי לי בחושך, בתוך אמבטיה ריחנית, עם נר דולק לידי, מונח על גבי מכסה האסלה, החלטתי שהגיע הזמן לצאת. שלפתי את הפקק ושמעתי איך השירותים לידי מתחילים לבעבע.
"אני צריכה להגיד להם לבדוק את השסתומים, אול הם מקולקלים או סתומים. זה לא אמור לבעבע כך כשהמערכת תקינה"
ובעוד אני מהרהרת בשסתומים האסלה שלצדי התחילה לעלות בלהבות.
מיד הפסקתי לחשוב על שסתומים והתחלתי לחשוב WTF?
מטף. איפה המטף. מה מטף. מי מחזיק מטף בשירותים, אפיל לא אני שיש לי שישה מטפי כיבוי בבית.
העפתי את הנר, פתחתי את המכסה בזהירות (בעיקר נזהרתי על הגבות) והתחלתי להשפריץ מים לתוך האסלה.
באותו הרגע לא הבנתי מה בדיוק בוער שם וקיוויתי שזה לא מגיע מהמים.
זה לא מהמים, זה כבה.
מה שראיתי היה כנראה בעירה של גז מתאן שהגיע ממעמקי המערכת.
מגניב!

כמעט שבוע מראש נתתי קפיצה ל"צמיג הקנדי" להצטייד. אני כבר מכירה את הרוטינה ואת המבחר. ידעתי שאריזות גדולות עם ממתקים קטנים יחכו לי בכניסה ואני אוכל לתקתק את זה עם ששת הילדים שצמודים אלי, ארבעה מתוכם אינם שלי. (סיפור ארוך, אבל אם לקצר – אחרי שנגמר שיעור השחיה הת'ר לקחה ממני את קשת ומכריסטינה את איילה לשיעור אמנות בעמק, כריסטינה השאירה אצלי את סמרה כדי שתוכל ללכת לקחת ברווזים, יקח כמה זמן שיקח, ואני אביא את סמרה לשיעור ריקוד שלה בעמק מאוחר יותר, קייט השאיר איתי את השלישיה שלה כדי שתוכל לנסוע לעיר אחרת לטיפול פיזיו' ובשאיפה לחזור בזמן ולקחת ממני את השלישיה שלה לשיעורי הבלט/סקי שלהם ברוסלנד ולשחרר אותי לנסוע הביתה. או כמו שקוראים לזה – קומבינות של אימהות).
לילדים היו דעות משלהם לגבי מה כדאי לי לקנות אבל אני אמרתי – לא, אפילו שזה לא בשביל הילדים שלי, אני לא מוכנה לקנות ממתקים עם צבעים מסרטנים.
וחבל, כי המיקס עם הדברים הכי מוצלחים (חטיפי שוקולד טעימים) הכיל גם אמאנאמים או משהו דומה.
אז לקחתי ארגזי צ'יפס (שזה דבר מעולה. מנות אישיות של צ'יפס. למה לא מוכרים מארזים כאלה כל השנה, למה), גביעוני חמאת בוטנים של ריס (שזה טעים, תכל'ס) ואיזה מיקס של חטיפי שוקולד וקרמל קשה שלא הכיל שום צבעי מאכל או משהו אכיל. בעע. מצטערת שטעמתי.
זהו, אני מצוידת. אפשר לשלוח את האלווין בכיוון שלי.

מראש אמרתי לילדות – השנה אני לא תופרת תחפושות.
למעשה, השנה היחידה בה ממש תפרתי כמו שצריך היתה זו בה התחלנו לדבר על תחפושות באוגוסט. (האלווין נחגג ביום האחרון של אוקטובר).
בשנה שעברה כן תפרתי קצת אבל כנפי עטלף וכובעי נינג'ה/עטלף זה לא משהו שצריך להפסיד שינה בגללו. עברתי בשלום.
אבל השנה? יובל לא פה, אני עסוקה בלרחם על עצמי, אין לי זמן לתפור.
אז נטע מצאה חברה לשאול ממנה תחפושת של אסיאתית כללית, קשת לקחה את תחפושת קליאופטרה שאור הכינה בעמל רב לפני שנתיים וטל בחר תחפושת כלב עבה ומחממת שהיתה לנו בבית.
תודה ילדות על שיתוף הפעולה.

שעת השין התקרבה.
ניסיתי להאכיל את כולן. הצליח לי חלקית.
בעודן מתישבות לשולחן ואני בסלון גוזרת לכדי כרטיסים את כרטיסי התודה שהן גמרו לקשט (כי אני לא מוכנה שרק יקחו ממתקים ולא יתנו משהו בתמורה), יש דפיקה בדלת ואני שומעת את ננסי ומייב נכנסות.
יש בינינו קיר אבל אנחנו מדברות כי היא מתלבטת אם להסיר נעליים ולהיכנס ואני לא מורידה עיניים מהכרטיסים.
אחרי ששכנעתי אותה לנטוש את עמדת הכניסה ולדרוך באומץ על הרצפה המכוסה בשכבה אחידה של בלגן (אני אחת, הן שלוש ולא בז$% שלי לסדר כל היום), שאלתי אם הילדים באוטו.
כי יש לה ארבעה.
יש לה את מייב שהיא חברה של נטע אבל עוד שלושה בנים שנראים כמו מטריושקה בגילאי 6-12. זהים בצורה ושונים רק בגודל. אז לא, מסתבר שכל החבורה הזאת (או כמו שהיא כינתה את זה "רק חמישתנו פה") עמדה מעבר לקיר בשקט שאני לא מבינה מאיפה הם הצמיחו.
שני צבי נינג'ה, אחד דמות מסטרטרק או סטרוורז (נראה לי סטרוורז) ומייב היתה דארת' ווידר. אבל לא שמעתי את הנשימות שלה. (בכלל, אני חושדת שהילדים במשפחה הזאת נושמים רק בבית).

ככה את הולכת? היא שואלת אותי, ננסי, זאת שיש עליה שמלת טורקיז ושפתון וזה מוזר.
ככה אני הולכת, אני עונה לה, מכנסי קורדרוי, סווצ'ר וצמה שקשת קלעה בשערי לפני ארבעה ימים.
יש לך כוונה להזיז אותי מאזור הנוחות שלי או משהו?
תתפרעי קצת, תתגחכי.
טוב.
אז החלפתי בגדים.
אבל גם מזה לא יהיה תמונה, כמו גם מהתחפושות של הילדות או הדלעות שהן גילפו כי המצלמה שלנו ביפן.

בדרך לדלת ננסי שואלת את קשת ונטע אם לא יהיה להן קר עם השמלות שלהן, דקות, בלי שרוולים ובלי שום כיסוי לרגליים. טוב שננסי שואלת כי אני כבר יומיים מדברת איתן על זה ללא הועיל.
חמש דקות והילדות ליד הדלת, עם קצת יותר ביגוד על הגוף.
תודה ננסי.
אני שולפת מגפי שלג להשלמת ההופעה. מוכנה לקרוע את העיר.
מכבה את כל האורות בבית, כולל בשירותים, שלא תהיה הטעייה.
מכבה את הנרות בשלוש הדלעות המגולפות שיש בחוץ.
לא רוצה שמישהו יטרח לטפס עד לכאן ויתאכזב.

בחוץ לא יורד גשם וזה מפתיע. אבל לא לאורך זמן, אחרי חצי שעה הוא חזר והתעצם והפך את הכלבלבון המתוק שלי למבוצבץ וקצת מדובלל.
ליאון התחפש בתחפושת הקבועה שלו – טניסאי. זה אומר מכנסיים קצרים, חולצה נטולת שרוולים ומחבט טניס. אני חושדת שלליאון חם יותר מלרובנו. סתם חשד שכזה.
אליאס התחפש לדולנד טראפ. בשנה שעברה אחיו היה דונלד טראמפ אבל הוא עצמו זכה ליותר תשומת לב עם תחפושת סטיבן הארפר. אני רואה פה התחלה של דפוס. מעניין לאיזו דמות שנואה הוא יתחפש בשנה הבאה.
אנחנו יוצאים ביחד, שלוש משפחות על עשרת ילדיהן. הרחובות חשוכים אבל לי יש פנס ראש. ברור.

זאת לי פעם ראשונה להסתובב בחלק הזה של סלוקן למטרת איסוף ממתקים. בשנה היחידה שהסתובבתי בסלוקן (לפני שש שנים, אני חושבת), נשארתי בשכונה. מאז זה היה בעיקר התפקיד של יובל להסתובב ואני נשארתי בבית לחלק ממתקים.
אבל יובל ביפן.
סביבנו להקות של ילדים, הקטנים יותר מלווים בלהקות של הורים, לרב מחופשים בתחפושות שוות. הנוער מסתובב לבד.
אבל כמה ילדים! כל העמק פה.
נו מה, מחוץ לסלוקן יש קילומטרים בין בית לבית, זה יכול להיות מאוד מעייף ולא משתלם לקושש ממתקים שם.
כבר בבית השלישי בו ביקרנו פגשנו חברה של אור מסילברטון. מדובר בילדה בת שלוש עשרה שזאת לה הפעם הראשונה לעשות trick or treat. קטע.
עכשיו החבורה שלנו מונה 11 ילדים וחמישה מבוגרים.
הכלבלב מתחיל להתעייף.
ליאון מתנדב לקחת אותו שק קמח ומאותו הרגע זה נראה ככה:
הילדים רצים לכיוון הבית הבא.
ליאון רץ אחריהם עם טל על הגב.
אני רצה אחריהם כי אנ סוחבת לטל את השקית עם הממתקים וגם כל כרטיסי התודה אצלי בכיס השמלה. כמה נפלא.
מאחור ננסי וקייט ושרה, הולכות בניחותא. והגשם מטפטף.

כשנעשה לי רטוב מדי, התחלתי לגבות מעשר מהשקית של טלי.
איזה ממתקים דרעק.

מתי מתחילים הזיקוקים זאת תעלומה. ניחשנו ששבע. גם רטוב, אז יאללה, למיגרש.
קייט אמרה לי שהזיקוקים שיש לנו פה זה בלי פרופורציה לגודל הישוב. כאילו, נראה לי שקיבוץ של שלוש מאות תושבים יכול להשקיע אלפי דולרים בזיקוקים?
זה הכל מתרומות של חקלאים מצליחים.
ליד המגרש חונות הרבה מכוניות ואני מסתכלת עליהן, בוחנת גדלים ודגמים וכמה אנשים יכולים לשבת בכל אחת מהן.

מעל המגרש כבר יש שתי מדורות ושתי כבאיות והמון אדם.
אנחנו מצטיידות בשוקו חם ולחמניה בנקניקיה, הכיבוד המקובל בעונה זו של השנה.
כמו הממתקים, גם זה בחינם.

את הזיקוקים לא ראיתי כי טל רצה הביתה לפני שהם התחילו (בשמונה, שאדע לפעם הבאה).
נטע וקשת נשארו שם עם חברות ונטע אף הצליחה לקושש עוד ממתקים בדרך משם לכאן.
איזו דבקות במשימה!

בבית חיכו לי ערימות ממתקים שלא חילקתי. הצטרפו אליהם ערימות ממתקים שהילדות הביאו.
הילדות שפכו את הממתקים שלהן על הרצפה כמיטב המסורת ואני פסלתי להן חצי, כמיטב אותה מסורת.
כל הצבעוניים הולכים לקמין, אחרי שיטחנו דק דק עם פטיש ויתערבבו עם צ'יטוס ודוריטוס שגם בהם יש צבעים מסרטנים, כך מסתבר (מזל שיש לי ראיה טובה. העטיפות קטנות ממש). לא היתה חובת טחינה אבל הילדות הגדילו ראש.

בינתיים ביפן, יום לפני כולם, יש בעיר ha-ro-in-pa–te-i (בקטקנה: ハロインパーテイ) אבל לא תראו שם ילדים רצים בלהקות ודופקים על דלתות של אנשים שהם לא מכירים. בכל זאת, מדובר ביפן וסדר צריך שיהיה. (יפן זאת הגרמניה של אסיה, לא?).
הילדים מקבלים מפה ועוברים בין התחנות המסומנות במפה שהן בתי עסק ולא בתים פרטיים.
בכל תחנה הם מקבלים ממתק וגם חותמת על המפה שלהם.
אור מפספסת את זה כי אחת התחנות היא בדוג'ו והיא בדיוק מלמדת שם שיעור ילדים.
את האלווין היא חגגה באופן פרטי עם גלידת תה ירוק.
פייר? יותר שווה מכל הממתקים שיש לי פה ביחד.

הנה תמונה של מישהו שמצלמים אותו תמונות טובות. (אחד נסיך קטן, אחד טייס פשוש).

הדלעת של ג'ון השכן שיש לו גם כישרון וגם מצלמה

משעמם לקנות אוטו.
אבל אין ברירה.
ואני לא יכולה להפיל את זה על יובל, כמו אז, כשהיינו פה חדשים.
אז אמרתי לו – אוטו – תקנה מה שנראה לך, רק תזמין אותי לאשר את הTent trailer לפני שאתה קונה.
וכך היה. אני הייתי מהכוחות התומכים בעורף.
זה היה מעולה.
עכשיו הוא ביפן. אפילו לדבר אי אפשר כמו שצריך. הוא מתעורר כשפה כבר כמעט מחשיך (עוד לפני שעברנו לשעון חורף!).

חיפושי אוטו מתנהלים כמו ספירלה. בהתחלה מסתובבים בסיבובים גדולים ולאט לאט מתמרכזים.
ולא סתם אני נוקטת לשון רבים זכר, כי אני הרשות המבצעת. אבל יובל, יש לו שם חבר שהוא הרשות הלוחשת. ומכאן ההתמרכזות.

התחלנו מ"מיניואן AWD". אחר כך התברר שאין מזה מי יודע מה. אבל לא התיאשנו.
אחר כך יובל הודיע לי שיפניות זה העניין.
למעשה, אפשר לחלק את עולם המכוניות פה (ובטח גם בשאר העולם) לשלושה חלקים:
אמריקאיות, אירופאיות ויפניות. (יש גם חלק רביעי – כל היתר).
הואן הנוכחית, כמעט-עליה-השלום היא אמריקאית והיא מתוקה, חוץ מזה שהיא גוססת. פונטיאק מונטנה. אמריקאית שהגיעה לשיבה טובה של 320 אלף ק"מ או משהו כזה. אני אוהבת אותה מאוד אפילו שהיא 50% גוססת, 40% פח זבל (האחרון באשמתנו).
אמריקאיות זה הלחם והחמאה כאן.
אירופאיות זה בעיה. למה בעיה? כי לך תמצא חלקים. אירופה זה רחוק.
יפניות זה חלקים יותר יקרים אבל אמינות גבוהה ברב המקרים (אני מדקלמת פה דברים שלמדתי דרך יובל מהלוחש). הן מגיעות לגילאי קילומטרים גבוהים יותר ועם קלאסה.
אפשר מדי פעם לראות מכוניות יפניות שלא רק יוצרו ביפן אלא ממש הגיעו מיפן אחרי ששירתו שם כמה שנים על הכביש. איך מזהות אותן? לפי ההגה שבצד ימין. ליפנים יש מערכת תמריצים כדי לעודד אזרחים להיפטר מרכבים ענתיקות (בני חמש? עשר?) וקנדה היא פח הזבל הקרוב ביותר כך שקנדים מיבאים מיפן מכוניות משומשות קלות, בזול.
אני לא רוצה אוטו כזה הפוך, יש גבול, כשאני רוצה לאתגר אותי אני סורגת תחרה בזמן צפיה בGlee.

מלכת היפניות היא Toyota והמיניואן שלה היא Sienna (פעם היתה מיניואן אחרת לטויוטה, שמה פרח מזכרוני. לזלי נזכרת בה בגעגועים ומספרת לי שהיא הלכה לעולמה אחרי 570,000 ק"מ וגם זה בגלל שמישהו נכנס בה בצומת, לא מחמת מות מנוע. היא חושדת שהפסיקו ליצר אותה בגלל שהיתה בת אלמוות).
קיצור, מכל הסיבובים יצא שאנחנו מחפשים סיינה AWD. יש כמה כאלה על הכביש, בשוק המשומשות יש בערך 5 בכל רחבי הפרובינציה, חלקן חדשות מדי ועולות מעל שלושים אלף ובכל מקרה כולן באזור וונקובר.

בעיה, וונקובר. זה רחוק.
רגע! יש פה בחור אחד שגר איתנו, נדמה לי קוראים לו יובל (שכחתי מחמת הגעגועים. גם מראה פניו מיטשטש במוחי מרגע לרגע). יובל אומר: אני חוזר מיפן המעתירה דרך וונקובר, למה לא אוותר על המקטע האחרון בטיסה, אעשה כמה ימים בוונקובר, אקנה מכונית בעזרת הלוחש ואגיע הביתה בנסיעה?
זה רעיון.
אולי לא.
כי וונקובר אמנם חולקת איתנו פרובינציה אבל לא אקלים. בוונקובר כשיורד שלג, אנשים לא נוסעים עם המכוניות שלהם אלא אומרים – יא, מה זה הדבר הלבן הזה? לא מכירים…
ובדרך מוונקובר הביתה יש כמה הרים לחצות והפאסים כבר מכוסים שלג.
כן, אני יודעת, החברים שלך מויקטוריה (שהיא אף חמה מוונקובר) נוסעים עם צמיגי ה"כל-עונה" שלהם לביקור בסלוקן בשיא החורף. הם חוצים את הפאסים בזהירות, בנסיעה איטית.
זה לא עובד בשבילי. לא רוצה שתגמור בתעלה.

בראשית השבוע קפצתי לאוון חברתי המתוקה.
יש לה מיניוואן שעומד בכל הדרישות פרט לזאת המחמירה שהצטרפה לאחרונה (ז"א – הוא AWD אבל הוא ממש לא יפני). הוא גם די ענתיקה (2002) אבל אני את הבררנות שלי איבדתי שלשום בשתיים בבוקר.
היא מוכרת אותו ואחרי שהציעה לי פשוט לשאול אותו עד שיובל חוזר (יפה מצידה!) קפצתי אליה אתמול כדי לקחת אותו לבדיקה לפני קניה. חלאס, אני צריכה ואן!
הואן הוא מעדת קרייזלר שלא ידעתי עליה הרבה, רק שיש לה מבטא אמריקאי, עד אתמול כשהלוחש לחש ליובל: בשום אופן לא קרייזלר.
אבל בשלב הזה כבר הייתי עם הTown and Country (שם מאוד מוזר….) פה בקאונטרי.
לא יכולתי שלא להשוות לגוססת. אצל הגוססת הכל הולך בקושי ובכח. ופתאום – הכל חשמלי. רוצה להזיז משהו בכיסא? כפתורי לחיצה עדינים והכל זז עם בזזזזז. הדלתות של הילדות? חשמליות.
עקרונית זה כאילו מגניב אבל, מה זה החרא הזה? כשאני באה וסוגרת את הדלת במו ידי (כי בדיוק היא לא בקונסטלציה של להגיב ללחיצות שלי. עוד לא למדתי את סודותיה) אז זה נסגר כמעט עד הסוף ואז יש שלאק חשמלי קטן בשביל הקצה.
בעעעעע. פוטנציאל בעיה רציני.

למחרת לקחתי את הואן הזה לקסלגר. היה שיעור שחיה.
אנחנו יוצאות לדרך ואני מספרת לנטע שהכיסא שלה יכול להתחמם. שלי לא, ככה אוון דיווחה לי כשנתנה לי את המפתחות.
רק יצאנו מסלוקן, היא מפעילה חימום ישבני ומיד מתחילה לפלוט קולות שאני מזהה כי אלה בדיוק הקולות שעשיתי כשמייגן נתנה לי טרמפ עם האוטו שלה והחימום הפתיע לי את הטוסיק.
אז היא יושבת על כיסא חם ואני מרגישה את ההגה שרוטט לי ביד וחושבת לי – אי צדק. כי נכון, שש שנים הסתדרתי בלי חימום ישבני, אבל ברגע שלכיסא לידך יש, את רואה את העולם אחרת. ולמה ההגה רוטט?
למה אין לי פשוט כיסא מחומם ורוטט והגה רך ורגוע?

בקסלגר, כשעצרנו בחניון של הבריכה ואז בחניון של חנות "עץ הדולרים" (אני באמת צריכה לנטוע כזה. אולי מוכרים שתיל שלו בעץ הדולרים? זאת לא העונה לשתול בכל מקרה), כל הזמן ראית סביבי סיינות. אמנם לא AWD אבל הן היו שם, יפות כאלו, בצבעים שונים, כן, הכי יפות הן היו (נגיד. לא שאני יכולה להבדיל בינן ובין דודג' קראוון). היתה להן הילה כזאתי של טויטה. ולא עצרתי ליד ושאלתי: "מוכרת?" למרות שממש רציתי.

יש לי מועמדת בקצה של הספירלה ואני כולי תקווה שזאת הספירלה האחרונה.
לא בא לי להתחיל חדשה.
לא בא לי להיות בלי אוטו.

ערב לפני הפגישה עם המיועדת, נטע מתקשרת מנאיו. גם הלילה היא הלכה לסליפאובר, גם הלילה היא התקשרה מלאת געגועים. אבל הלילה, בשונה מהלילה ההוא בו הייתי במיטה וטל כבר ישן, כולם עוד ערים וחוגגים כי עדידה פה. היא באה לסדר לי את החיים (כולל הסלון, מסתבר) ולאפשר לי לצאת בבוקר כמה מוקדם שאני רוצה לבליינד דייט שלי.
ללכת להביא את נטע, לא אמור להיות מסובך. נכון?
נכון??
אז זהו, שלא.
בחוץ חונות שלוש מכוניות. אני מתעלמת מזאת שאני אוהבת, הפצצה המתקתקת. נכנסת לכפרית של אוון, מנסה לצאת ברוורס אבל לא יכולה, לא כי אין רוורס, אלא כי כל האוטו אורות כאילו מינימום כריסמס.
אני לא אוהבת שיש הרבה כפתורים. הכי אני אוהבת שיש שלושה אבל באוטו הזה, השקיעו באבזור, השקיעו בעזרים טקטיים, השקיעו בכפתורים. כל האוטו כפתורים.
אני עוברת אחד אחד, מנסה כל מה שלא מראה בבירור שהוא משהו שונה מבקרת תאורה פנים רכבית.
נאדה. עדיין דיסקו.
אני מאתרת כפתור משונה למראה על הדלת שלי. לוחצת עליו קדימה אחורה ובאמצע וכל לחיצה גורמת לכיסא שלי להישען עוד ועוד אחורה. האם זה כפתור feeling lucky?
עם כל האורות דולקים והכיסא האיתן בדעתו להישען אחורה, אני עוזבת את האוטו ונכנסת לקחת את המפתחות של האוטו של עדי.
"אין אמברקס אז תחני בראשון. ולא בשיפוע חזק. ותדעי, זה גיר ידני"
ידני! הא!
"תלחצי על הקלאץ' כשאת מניעה, כן?"
אה, כן. תודה על התזכורת.
בחרדת קודש מעבירה לרוורס, יוצאת מהחניה, משלבת קלאץ' וכל היתר (פייר? התגעגעתי. כבר שנים שלא), עוצרת עשרים מטר מהבית ומחפשת בקדחתנות את הכפתור של המגבים.
באוטו הזה יש ממש מעט כפתורים וזה נהדר. כל כך מעט שזה של המגבים לא ביניהם.
אני נוסעת בחזרה הביתה ומזעיקה את עדי שתראה לי איפה הוא מתחבא.
היא מראה לי. אבל כל העניין משעשע אותה ומאתגר כאחד. היא מבקשת להיכנס איתי לכפרית וללחוץ ביחד על כל הכפתורים כדי לכבות את האורות שבשלב הזה דולקים כבר עשר דקות.
אני בכיסא הטייסת, היא טייסת משנה ובסוף הניסוי נמצא הדימר שמצליח לכבות את האורות, איכשהו. גם את רב התצוגה שלי הוא מכבה אבל בשלב הזה כבר לא אכפת לי.
אני יוצאת לדרך, באיחור של עשרים דקות, עם משענת כיסא אי שם הרחק מאחורי גבי, הרדיו שורק AM, איך לעזעזל מעבירים פה לFM? גם ברדיו, כחמש מאות כפתורים. אני מתיאשת ותוקעת פנימה דיסק.
מחר אני מחזירה את האוטו הזה.
כל כך מחזירה אותו!!

החזרתי. עכשיו ממשיכה עם לזלי לנלסון, לסוכנות טויוטה, למדוד סיינה 2004.
מבחינתי – אני חוזרת הביתה עם אוטו. אני הגעתי מוכנה ומזומנה להתאהב ולהתחייב.
ארזתי לי תיק קטן עם הביטוח של הגוססת בשביל רפרנס, פנקס צ'קים בשביל לשלם ומעיל גשם כי סתיו. אבל מה אני צריכה מעיל – בתוך האוטו יבש.
גרג הסוכן מחזיק בשפם קצוץ כזה, בלתי אטרקטיבי. אבל לא באתי לחפש חתן, באתי לחפש כלה. אגב כלה, גם אשתו מישראל. ערביה, הוא הקפיד לציין. נולדה בישראל ומיד עשתה עלייה.
אנחנו עושות היכרות, נעמה-סיינה. תראי איך המושבים שלה מתקפלים יפה לתוך הבגז' העמוק.
אני רואה, אני רואה…
תגיד, למה קוראים לצבע הזה ירוק? איך הוא קשור לירוק?
אוקי, שמתי לך לוחית רישוי, סעי לשלום, המפתחות בפנים. תראי איך מרגיש לך.

איך מרגיש לי?
מרגיש לי רועד והמנוע נוהם במחזוריות.
אני מסתובבת וחוזרת לסוכנות ויחד איתי נכנסת לזלי. מה את עושה פה לזלי? האם את קוראת מחשבות מרחוק? איך ידעת שאני לא חוזרת הביתה עם הואן הזאתי?

בשלב זה הגיע החלק הכי מגניב של היום, החלק בו ישבתי לבד בבית קפה ואכלתי ארוחת בוקר שלווה ורגועה, בוהה בנוף ומהרהרת בשידוך שלא צלח. מזמן לא ישבתי ככה. (מזמן במובן של – מעולם לא).
אוקי, נחתי מספיק.

במעבר מפותל אל קסלגר, שם יש סיינה אחרת, צעירה יותר (2011) ויקרה פי ארבעה.
אני לוקחת אותה לסיבוב. גם כאן, מהר מאוד ברור לי מה דעתי עליה: היא סבבה.
אני גם אוהבת את זה שאין בה שום דבר חשמלי, פרט למראות הצד ולחלונות ואוהבת את זה שיש לה מעט מאוד כפתורים.
אני לא כל כך אוהבת את המחיר – עשרים אלף דולרים קנדיים טבין וצבעונין. (כולל מס ודמי בניית ציפורניים של וויליאם, סוכן המכירות).
אני בוחרת ללכת הביתה לישון על זה.
כן, לישון זה רעיון טוב. קמתי בחושך בשביל היום הזה.

אני מבינה שאוטו חדש יותר עולה יותר ושאני מקבלת בתמורה אמינות גבוהה יותר. מבינה.
אבל כבר התפשרתי על הAWD וקיוויתי שזה יתבטא במבחר גדול יותר וזה לא כל כך.

כל שנותר זה לחזור הביתה.
לזלי מורידה אותי בצומת וממשיכה בדרך לעוד מישהו שצריך עזרה. אני מצדי יוצאת למסע שאת משכו לא תיארתי.
בראשית יש קילומטר הליכה, אחר כך יש ארבעה מקטעים של טרמפים שונים והרבה המתנה בין לבין. לא חשבתי שהדרך הזאת שלוקחת באוטו 35 דקות תיקח לי שעתיים. אבל מה, לפחות לא ירד גשם.

סיכום:
אין לי אוטו.