שלווה. השלג מביא לי שלווה.
עונת החגים מתרגשת עלי ואני לא מתרגשת בחזרה. אני שלווה.
זה הגיל?
תמיד זה מתחיל עם סנטה לוציה, בחצי הדרך (על האדוונט) אבל השנה זה נדחה בשמונה ימים תמימים בגלל הנסיבות (ענייני קייט). אני אוהבת חגיגות, במיוחד אם מעורב בהן גרבלקס, אבל בשנים הקודמות תמיד היה מעורב באירוע גירוד קל של לחץ וחוסר נוחות. הקדשתי לזה מעט מחשבה והחלטתי שהדרך שלי להימנע מסבל היא לאחר.
לקחתי את טל לחבר החדש שלו, ריבר, שגר ליד הנהר. הוא נראה כמו תאום של טל – שיער כהה חלק ופרוע, אנרגיות גבוהות וחיבה למשאיות. למעשה התקשורת הראשונה שלהם, בשעת סיפור בספריה, היתה כשאחד מהם הבחין בספר משאיות שהשני בדיוק שאל וביחד הם פצחו בשירת משאיות אדירה. כן, יש דבר כזה שירת משאיות. (הנה הסדרה החביבה על טל).
אבא של ריבר, אותו טרם פגשתי, הוא first nation, וזאת כנראה הסיבה שהדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לסלון בבית הלוגים היפה שלהם, זאת פרווה על הרצפה על תקן שטיח.
אני: "זה דב?"
ריבר: "לא, זה דב"
ומצביע על פרווה קטנה יותר, ליד הקמין, עם קצה שנראה בבירור כמו ראש של דב.
המשפחה של ריבר התגוררה במשך כמה שנים בישוב קטן שבשביל להתגורר בו יש צורך להיות מהאנשים שלהם. הבחירה שלהם לגור שם היתה לא מובנת למי שכבר התגורר במקום כי מי שגר שם רוצה לצאת. עכשיו עם התהדקות הקשר בין הבנים יוצא לי לבלות זמן עם קט, אמא של ריבר ולשמוע על השנים שלהם שם. היא שמחה לספר והיא מצפה לשמוע על החיים הקודמים שלי. זאת פעם ראשונה שמישהו מביע התעניינות בעברי.
כשחזרנו מהבית של ריבר התארגנתי ארגון אחרון לפני יציאה באיחור לבית של קייט: אכלתי לביבות.
בבוקר טיגנתי ערימה עצומה של לביבות (סלק, דלעת, בצל, פרסניפ וכוסברה. הדבק היה ביצה וקמח חומוס) בשביל המסיבה ושמתי בצד את כל השרופות. אז אכלתי את השרופות (לא מבינה למה אף אחת לא אכלה אותן בהיעדרי). ידעתי לשים את האצבע על מקור המצוקה שלי באירועי לוציה. זה מאוד דומה לליל סדר – יותר מדי טקס, יותר מדי המתנה לאוכל.
הגענו לבושות לבן (כולן חוץ ממני). נטע וקשת בשמלות לוציה משנים קודמות, טל עם חולצת טריקו של אור מעל הבגדים הרגילים שלו ("אמא, את יודעת שאני כבר לא לובש שמלות") ואור עם השמלה החדשה שלה. אור תכננה, טטהלה ביצעה. ככה זה כשיש טטהלה בסביבה – מה שקשור בבד יקרה בזמן שמצמצת. בבוקר היא הספיקה להחליף ריפוד לכל הכיסאות שיש בבית. זה לא שחשבתי בעצמי שאלו עם הריפוד הישן והמוכתם הם בסדר ולא שחשבתי שלכיסאות שקניתי לא מזמן יש ריפוד יפה (הוא לא יפה, הוא עושה צרבת בעיניים) אבל היו לי דברים קודמים ברשימה.
אז הריפוד הוחלף והשמלה נתפרה ועכשיו אנחנו הולכות לחגוג, בתקווה שלא יהיה גרבלקס פרוס על השולחן כי אני אכרכר סביבו בחוסר נוחות.
אין סלמון על השולחן.
הקהל שם כבר שעה, שותה יין חם ובירה ומנשנש לחמניות זעפרן.
אפשר להתחיל בטקס.
אור, להלן – הקדושה אור, בתפקיד לוציה, הולכת מהבריכה והסאונה, כל הדרך עד הבית, בחושך של הלילה הארוך בשנה, עם נרות דולקים על הראש.
בכל שנה אני אומרת את זה וגם השנה אגיד – זה נס. הנרות על הראש שלה, הנרות בידיים של הילדים שהולכים מאחוריה בשורה צפופה מרגע שהיא מגיעה לתוך הבית, זה נס שזה לא נגמר באסון.
כשהילדים בפנים – שלושה שירים עם שלושה ארבעה בתים כל אחד והיידה – לכוכב של הערב, זה שלא נמצא על השולחן כי עוד לא נפרס. וגם אין רוטב. איך אפשר בלי רוטב?
בזמן שליאון פורס את הדג שחילץ מתחת לאבנים במקרר, קייט ואני מתקתקות את הרוטב מתוך ספר הבישול שלה שכתוב באותיות שאני מכירה אך במילים זרות. זה לא הפריע בעבר ולא יפריע גם הפעם.
יש רוטב. יש לחם. יש חמאה. יש גררררבלקס.
כל השאר לא חשוב. וההר של הבראוניז שהבאתי? שיאכלו אותו אחרים ויתרחקו לי מהסלמון.
![]()
שלושה ארבעה שירים, לא יותר
![]()
למי שמתקשה לחכות וצריך נשנוש ליד היין – לחמניות זעפרן
![]()
הנה אור הקדושה מגיעה מהחושך
![]()
כל הילדות הגיעו בשלום, עם כל השערות שלהן, בלי חריכות
![]()
אמרת לי חולצה לבנה, אמא, לא אמרת בלי חורים
![]()
![]()
![]()
בוקר חמישי בא. לוח השנה אמר שני דברים: שהבית של כריסטינה מתפנה ושאנחנו מכינות שוקולד עם פרן. לא ידעתי איך שני הנתונים מסתדרים ביחד אז התקשרתי לבדוק עם פרן.
פרן היא אשת חיל. יש לה חמש ילדות (הצעיר בן פחות מ4 ח'), מחר היא נוסעת עם כל הכנופיה רחוק רחוק לשבוע ועדיין, היא רוצה לדבוק בתכנית שהגינו לפני שבוע, לאחד כוחות (או לפחות תבניות שוקולד) ולהכין תופינים לחג עם הילדות שלה ושלי.
אמרתי לה את האמת. אמרתי לה – כריסטינה נסעה והשאירה לי בית עם חתול שקוראים לו עכבר ותו לא. אני לא רוצה להכין שוקולדים, אני רוצה ללכת לבית של כריסטינה, לבדי.
"אין בעיה" אמרה פרן. "תעמיסי"
אז העמסתי. ילדות, נשנושים (כי ככה זה ילדים – איך שרואים בית של מישהו אחר – נעשים רעבים), כל מה שנותר לי משני הבלוקים של קליבו שקניתי לכבוד החג (לא הרבה. קילו וקצת) ואת התבניות.
בדרך שמענו רדיו, וברדיו להגת בלתי פוסקת על החג. איך אלכוהוליסטים מתמודדים עם החג ואיך אנשים פיכחים מתמודדים עם הדוד הגזען. שום מתכון להודו?
לי יש שני הודים מפשירים בחדר הקר. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. הם היו קטנים כאלה וחמודים וזולים בצורה מחרידה. משהו כמו שני דולר לקילו.
הדרך אל פרן כוללת שביל מפותל במעלה ההר. רבע דרך למעלה יש שני אנשים מבוגרים שמטפסים.
אמנם האוטו שלי מלא כבר בארבע ילדות אבל הוא לא באמת מלא. יש מקום לעוד שניים. גם הצמיגים שלי מאפשרים לי עצירה באמצע העליה, כי הם מסוג מעולה ועם ניטים.
בדקה וחצי המשותפת שלנו, האישה מדברת על החג ועל התקווה שיהיה שמח למרות כל הזוועות שמתרחשות עכשיו בעולם.
"אנחנו מכירים זוועה. אנחנו באים ממזרח אירופה" היא אומרת במבטא מזרח אירופאי.
"אני באה מהמזרח התיכון" אני משווה, במבטא שדבק בי לנצח נצחים.
אחרי דקה קצרה אני מורידה אותה ליד הבית של אלכס.
"חנוכה שמח" היא אומרת לי ביציאה.
אצל פרן הכל מוכן. בצק לעוגיות, שוקולד להמסה, קישוטים, תינוק לנשנוש.
מאיפה יש לה כח לזה?
אצל כריסטינה יש נטפליקס.
יש מסך בינוני שתלוי על הקיר, יש שלט למסך ויש טלפון בשביל לנווט בנטפליקס.
קווין הראה לי איך מתפעלות נטפליקס, כשעשה לי חפיפה.
אני רואה פה פוטנציאל למוות מוחי מאורגן. לא יודעת אם יהיה לי זמן לזה, יש לי סריגה ותשבצים וקריאה וכתיבה. מצד שני, פרקים 2-4 בעונה החדשה של בנות גילמור…
גם את הברווזים הראה לי קווין, שהרי אני פה בתפקיד duck sitter.
החצר של כריסטינה מדוגמת. כשהיא לא מכוסה שלג יש לה גינה למופת ועכשיו כשהיא מכוסה בשלג, יש בה שבילים שקווין מפנה בעזרת צעצוע החורף האולטימטיבי – תותח השלג.
אני מפנה את תשומת לבו להפסד הכרוך בשימוש בצעצוע שכזה (עבודה על שרירים וסיבולת לב ריאה) והוא מצדו מפנה את תשומת לבי להפסד של כאבי הגב.
החצר פזורה במבנים דמויי צימרים מפוארים ובהם דרים ארנבות, ברווזים ותרנגולות.
אני אפילו לא צריכה לסחוב מים טריים מדי יום אלא רק להשלים מה שחסר כי כל מתקני המים מחוממים.
אני לא רגילה לעבוד בסטנדרטים כאלה!
זה לא שאני הולכת מהבית לחמישה ימים. לא. הלוואי… יש להזיז ילדות ממקום למקום, יש לנו יום סידורים וחגיגות בנלסון, יש את כריסמס שלא נצליח לדלג עליו ויש את החיות שלי.
זה לא שאכפת לי מהחיות יותר מהילדות כמו שחשדה טטהלה. פשוט לא נראה לי שזה משהו שאני יכולה להפיל על טטהלה. חוץ מזה שאני ממש נהנית לבקר את החיות שלי. הן גם לא מבקשות הרבה והארנבות לא מתלוננות על הברווזים שהם לא נחמדים.
אני נהנית לבקר אותם בשביל להאכיל ולהשקות (אני סוחבת דליים. כל יום. גם אם רק שתיים מתחת לאפס ולא הכל קפא).
לפני שבוע מצאתי בכלוב הארנבות משהו שנראה כמו גלגל אבק עשוי משערות של ארנבת. זה היה התוצר של הריון לא מתוכנן של אחת הארנבות. הארנבונים הללו כבר בני שבוע אבל עדיין עצומי עיניים. מה שכן – הם גדלים בקצב מרשים. הם כבר בגודל של עכברושים.
הברווזים מתפלשים בשלג, בהיעדר מים נוזליים.
בתוך הבית יש לי יצורים אחרים שהפתיעו לפני כמה ימים ומאז אני נהנית להסתכל עליהם – הזחלים של חיפושיות הקמח.
כבר התיאשתי מהן, אחרי חודשים בהן הזחלים שקניתי התגלמו, התחפשו והמשיכו בחייהם עד למותם, בלי סימן לדור המשך, הסקתי שהזחלים שקניתי היו עקרים. עמדתי להשליך את תכולת הקופסא בה הם שהו וכבר הזמנתי ממקור אחר משלוח של זחלים פוריים. בשבוע שעבר הזחלים החדשים הגיעו וכשפתחתי את הקופסא הישנה והסתכלתי מקרוב, גיליתי הרבה מאוד זחלים קטנים מאוד מאוד. הגדולים שבהם היו באורך שני מילימטר.
עכשיו יש לי שתי מושבות ואני בוחשת בהן ומתבוננת בזחלים המשירים את השלד החיצוני שלהם וצומחים (שלושה מילימטר!). תענוג אמיתי.
הרבה נחת יש לי מהיצורים החיים שיש סביבי בבית.
היצורים החיים שכן מדברים לרב לא מדברים איתי כי טטהלה באה והביאה איתה צרור מסכים. מספר המסכים קטן באחד ממספר הנכדות כך שיש על מה לריב אבל בין ריב לריב יש חבורה של זומבים. אני לא מתערבת בעניין, זה עניין זמני. רוצים לצלול לתוך מסכים? לבריאות.
אור הציעה (עוד לפני שהבית הוצף במסכים) שנחליט שכריסמס יהיה חג נטול מסכים. שמחתי לשמוע את זה מילדה בגילה.
הנה עוד דוגמא לחכמה של אור: לפני שבוע היינו שתינו בעיר וכשהיא הביעה סימני רעב הצעתי שנחטוף המבורגר במזללה, כי זאת דרכי בעיר – לתקתק ולהתחפף. אבל היא אמרה לי – אני מרגישה שאני לא מאה אחוז ועם ג'אנק פוד הגוף שלי יכול להתמודד רק כשהוא במיטבו. מה יכולתי להגיד לה על דבר כזה? בלבי מחאתי לה כפיים ונסעתי ישר למסעדה נורמלית.
מתחת לעץ כבר נערמות מתנות לכריסמס.
הילדות קונות ומכינות ועוטפות.
לפני כמה שנים, כשכל המתנות היו ממני, הכנתי מבד חגיגי שקיות מתנה כתחליף לעטיפות. כי זה לא נראה הגיוני לעשות שימוש בזבזני כזה בנייר. מאז עבר זמן, הילדות נכנסו לעניינים ואני גיליתי שכולן נהנות לעטוף ונהנות לקלף והחלטתי לשתף פעולה עם זה.
אני לא מוכנה להיכנס ללחץ מתנות. אני מחפשת דברים שבמילא הילדות רוצות או צריכות, מוסיפה קצת שוקולדים ופיסטוקים, עוטפת ושמה מתחת לעץ. הן מקבלות את מה שבמילא היו מקבלות רק באיחור ועם עטיפה.
הילדות ביקשו מתנות בסטוקינגס.
אמרתי להן – אבל אין לכן סטוקינגז. ואני לא מתכוונת לקנות לכן סטוקינגז.
אז הן תפרו לבד (אלה הגרביים הענקיים הללו בהם אני אמורה לשים עוד מתנות).
נטע ביקשה לוח אדוונט (זה לוח טבלת יאוש מראשית דצמבר ועד כריסמס עם מתנה קטנטנה בכל יום).
אמרתי לה – אני לא קונה לך לוח אדוונט.
אז היא הכינה לוח אדוונט.
(שמתי לה שוקולדים קטנים בצורת צבים).
![]()
פתק שצורף לאחת המתנת של טל. היוזמת – אור (סייעת-סנטה).
לא רק סנטה לוציה (כפי שפורט) וכריסמס (עץ, מתנות ושוקולדים) נחגגו פה השנה, גם חנוכה (כמה הדלקות נרות חגיגיות בבית ומחוצה לו וכמה ערבים מטוגנים) וגם חג חדש שעדיין מגשש את דרכו בביתנו: גראב-מאס.
הוא נחגג במועדו – ה25 בדצמבר, שאצל אנשים מסוימים נקרא Xmas-day. אבל לא אצלנו!
חגגנו אותו עם גראבלקס (בגלל הגראב) ועם תפוח בדבש (בגלל התפוח שנפל או לא נפל על הראש של ניוטון). אני צופה לחג הזה גדולות ונצורות, אצלנו.
באחד הערבים הזמנו את קייט ומשפחתה לארוחת מטוגנת – פלאפל. בכל זאת, חנוכה.
כשהם הגיעו התחלתי לטגן סופגניות שהכנתי להן את הבצק לפי המתכון של הנעמית אבל עיצבתי לפי זכרונות הילדות שלי – עם רידוד וקריצה.
כל סיבוב של סופגניות שיצא מהמחבת קיבל הזרקה של ריבה ששלפתי מהמרתף (פטל / אוכמניות) ופידור באבקת סוכר. דחקתי באורחים לאכול כי סופגניות מחוץ לשמן זה כמו דגים מחוץ למים. אחרי שישים סופגניות הם הניפו דגל לבן.
![]()
נר ראשון ועוגת שוקולד
![]()
עוגיות ג'ינג'רברד – עוגיות חג כלליות.
![]()
קשת התעקשה להכין בערב כריסמס. אני חושבת שהיא רצתה להשאיר כמה לסנטה
![]()
סופגניות מדממות.
![]()
אבקה לבנה
![]()
מזרק מטפטף.
![]()
תינוק מתוק
![]()
החופשה הקטנה שלי בבית של כריסטינה הסתכמה בכמה שעות בכל יום. בהתחלה התעלמתי מהטלויזיה, נהניתי מהשקט וקראתי לי. אפילו יובל לא היה איתי שם והאזניים שלי היו לשימושי הבלעדי.
אחרי יומיים בדקתי מה העניין הזה עם נטפליקס ומכאן זה היה מדרון חלקלק. האזניים שלי עברו לחזקת לורלי ורורי (משלושת הפרקים העכשווים המשכתי ישירות לעונה הראשונה. מעבר חד) עם הפוגות לטובת פודקאסטים, הכל תוך שאני סורגת.
זאת היתה חופשה מעולה שבמעולות ומעכשיו אני מתנדבת לטפל בברווזים של כריסטינה בכל פעם שהיא צריכה לנסוע. יש לי שש ורבע עונות להשלים.
מתכון לרוטב שמיר לגרבלקס פרסמתי כבר בשנה שעברה אז הפעם – בראוניז מצויינים ללא שוקולד (עם אופציה לשוקולד צ'יפס).
בראוניז מקסיקניים
לא זוכרת איפה ברחבי האינטרנט מצאתי את המתכון. עם כותבי המתכון המקורי, שהיה באנגלית, הסליחה
רכיבים (לתבנית ריבועית של 20ס"מ)
170 גר' חמאה
1/2 כוס (50 גר') אבקת קקאו
1/2 כפית מלח
1/2 כפית אבקת אפיה
1 כפית קינמון
3/4 כוס (100 גר') קמח
3/4 כוס (150 גר') סוכר
1 כפית תמצית וניל
2 ביצים
(אופציונלי) 1/2 כוס (80 גר') שוקולד צ'יפס בצבעים הרצויים
הכנה:
- לשים חמאה להמסה בסיר קטן שיכול להכיל את כל הרטובים.
- לחמם תנור ל350F / 180C . לשמן או לרפד בנייר אפיה תבנית ריבועית של 20 ס"מ
- בקערה הגדולה מספיק להכיל את כל התערובת לערבב יבשים ללא סוכר) קמח ,קקאו ,מלח ,א.אפיה ,קינמון)
- להסיר את סיר החמאה מהאש ולהוסיף סוכר ותמצית וניל. אחר כך לטרוף פנימה את הביצים אחת אחת.
- להוסיף תערובת רטובה לקערת היבשים ולערבב לאיחוד מלא .להוסיף שוקולד צ'יפס
אם מעוניינות
- לאפות עד ליצוב בלבד, במשך כ20 דק' (או כמה שנדרש).
- לצנן צינון מלא לפני החיתוך. .
הקמח במקרה שלי הוא כוסמין מלא. אני מניחה שקמחים מהמשפחה, לבנים או מלאים, יעשו את העבודה.
מצורף מתכון להדפסה במכפלות שימושיות. המידות מופיעות גם בכוסות (C) וכפיות (t) וגם בגרמים:
בראוניז מקסיקניים
![]()
