ביקור קצרצר בן שלוש שעות בעיר, רק בשביל הדברים החיוניים ביותר שאינם בני דחיה. אין לי כח לביקור ארוך שישאיר אותי תשושה למשך שארית היום, יש לי עוד ישיבת ועד בבית הספר אחה"ב, יש לי חיים.
בראשית מילאתי את האוטו בקרשים (two by four, נו מה. נגמרו לי) ו"גליונות" של plywood. אני רוצה לגמור כבר את הלול ובכלל, היעלמה המוחלט של ערימת הקרשים שלי גורם לי אי נוחות.
לקראת סוף הביקור בעיר (שהיה כל כך כך קצר שראשיתו וסופו כמעט חד הם!) הלכנו למבשלה למלא בקבוקי בירה. זה משהו שמזמן לא עשינו כי בחורף נטינו לכיוון יין (ותה) אבל עם ההתחממות והזמן מפלס הבירה במרתף ירד לרמה מדאיגה משהו. מירה, לא רק סייעה בניקוי הבקבוקים ופקיקתם (בשתי מכונות שונות!) אלא גם צילמה.
מזמן לא נפגשנו. מה שלום הילדים?
לא ידעתי שבירה מגיעה בכל כך הרבה צבעים…
זה יין. אבל אין לי מושג מה הסיפור עם המיכשור מסביב.
עץ הבקבוקים
בקבוקים זוהרים באור נגוהות בעודם מתמלאים
כשחניתי בלב העיר נתקלתי במחזה משונה. שתי מכוניות למטה מזו שלי עמד פקח והשחיל מטבעות בחריץ של המדחן. הפכתי והפכתי ולא מצאתי הסבר מניח את הדעת לאירוע. התקרבתי, ביקשתי את סליחתו ושאלתי – מה אתה עושה?
הוא הראה לי פתק צהוב תחוב בשקע במדחן ואמר: כתוב פה שהמדחן לא עובד אז אני בודק אותו.
אמר והמשיך להשחיל מטבעות. בדיקה ממושכת, הייתי אומרת.
כמה דקות מאוחר יותר, כשחזרתי למקום, ראיתי פתק צהוב מתחת למגב של אותו האוטו. הסתקרנתי איך נגמר האירוע, התקרבתי וקראתי בפתק. שני מקטעים היו בו, בשני כתבי יד שונים. מעל המגב נכתב: "המדחן לא עובד. שמתי שני דולר". מתחת לחוצץ המגבי נכתבה תשובת הפקח: "בדקתי, תיקנתי ושמתי לך שעתיים"
כלכך השתעשעתי מהדיון שביקשתי ממירה, בעלת החפיץ, שתתעד.
פתק
לקראת ערב עליתי על אופני ומיהרתי לישיבה בבית הספר. לא היה לי מה לתרום לישיבה מלבד נוכחות בגוף. סביב בית הספר בכל הרחובות היו מכוניות חונות עד היכן שהעין משגת. מעולם לא ראיתי כלכך הרבה מכוניות בסלוקן בבת אחת, אולי רק בימים של הUnity Festival.
ההמון היה ברובו מווינלו כי מה שעומד כרגע על קרש החיתוך, בין היתר, זה בית הספר של ווינלו, זה שבמקום לבנות מחדש, גדול יותר, כדי לעמוד בדרישה הגוברת, פשוט סוגרים אותו. מהלך מגוחך ומעציב.
לא באתי בשביל לדבר. ישבתי וסרגתי (אחרת אי אפשר לשבת שעה וחצי) וחשבתי לי שהילדים שיפלטו מהמערכת בגלל השינוי, אלה מהם שלא יבואו לסלוקן ולא ילכו לבית הספר הפרטי בווינלו אלא פשוט ישארו בבית, חלקם יפיקו מזה רב תועלת אבל חלק יהיו מאלה שיתקעו במעגל הבורות והעוני. ואכפת לי כי הם חלק מהחברה בה אני חיה ואני לא רוצה בורים במצוקה סביבי, אני רוצה אנשים שממצים את הפוטנציאל שלהם לפחות באופן חלקי. בתי ספר ציבוריים חשובים לקיום חברה בריאה.
זאת בכלל לא היתה ישיבה בנושא, זאת היתה ישיבה רגילה של ה school board, שנערכת פעם בחודש או כמה שזה יוצא, שבכל פעם נערכת במקום אחר והיום זה בסלוקן. בישיבה, שאורכה שעתיים, הוקצבה שעה לשמיעת קולו ושאלותיו של הציבור. הסגירה בכלל לא בסדר היום של הישיבה אבל היא מאוד בסדר היום של שלוש מאות שלושים ושבעת האנשים שהגיעו (ג'ואן לא עמדה במילתה ובאה ועמדה עם מונה בכניסה). הם הגיעו על ילדיהם ושלטיהם וערכו הפגנה שקטה בעודם יושבים סביב סביב וקמים אחד אחד לדבר מדם ליבם.
היושבים היו חברי הבורד והפוליטיקאי ההוא שבא בלי חליפה הפעם, כי זאת רק ישיבת בורד, באולם התעמלות מהביל.
רק אחרי שעה הבחנתי במסך לבן עליו הוקרנו צלמיהם של שלושה אנשים שכמו היושבים במרכז האולם, ישבו מול לפטופיהם ונראה כאילו היו מעדיפים להיות במקום אחר. ניסיתי לנחש מי מהם משחק סוליטר ומי מהם מנקה את האינבוקס. אלה כנראה חברי הבורד שגרים ממש רחוק והם נפגשים להם באיזו כיתה בקרסטון ועושים ועידה עם היתר דרך סקייפ. הם בטח לא שמעו כלום. אני לא שמעתי את מה שמנהלת הישיבה אמרה כי כמו שציינה מישהי, זה בסה"כ 2016, אין מה לצפות שבschool board יצליחו להתארגן על מיקרופון.
את ההורים והילדים הדוברים דווקא שמעתי כי ככה זה כשמדברים מהלב, זה מוצא את הדרך להגיע.